רע"א 2806/10 חברת הירקון בע"מ נ. מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופט א' שילה ) בע"ר 29374-02-10 מיום 17.3.2010 במסגרתו נדחה ערעורה של המבקשת על החלטתה של רשמת בית המשפט המחוזי מרכז, כבוד השופטת ו' פלאוט , בת.א. 4995-08-07 מיום 11.2.2010.

העובדות בתמצית

1.

המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי מרכז בקשה להורות על החזר אגרה בסך 953,517 ש"ח (בניכוי סך של 1,029 ש"ח) ששולמה, כך לטענת המבקשת, "בטעות, עקב הטעייה של המשיבה". עוד טענה המבקשת במסגרת בקשתה זו כי יש לחשב את סכום האגרה שעליה לשלם בהתאם לתקנה 3(8) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: תקנות האגרות ).

אציין, כי ברקע הדברים עומדת תביעה לדמי שימוש ראויים בקרקע המצוייה בשטח שדה התעופה "שדה דב", אותה הגישה המבקשת כנגד המשיבה בשנת 1997. התביעה הוגשה במקור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ועמדה על סך של 4,760,000 ש"ח. משהוקם בית המשפט המחוזי מרכז, הועברה התביעה אליו והמבקשת תיקנה את כתב התביעה באופן שהגדילה את סכום התביעה לסך של 70,281,357 ש"ח. לפיכך, דרשה המשיבה כי המערערת תשלם את הפרשי האגרה בסך 954,546 ש"ח. המבקשת לא כפרה בעצם חיוב האגרה לפי שווי התביעה, אולם חלקה על הצמדת סכום האגרה למדד ולפיכך פנתה בבקשה לכבוד הרשם דאז, השופט מ' יפרח , אשר דחה את עמדתה. על החלטה זו הגישה המבקשת ערעור, אשר נדחה על ידי כבוד השופט א' יעקב בפסק דינו מיום 17.6.2009. לאחר מכן, פנתה המבקשת לבית המשפט המחוזי מרכז בבקשה שאוזכרה לעיל.

2.

בקשתה של המבקשת נדחתה ביום 11.2.2010 על ידי רשמת בית המשפט המחוזי מרכז, כבוד השופטת ו' פלאוט , אשר קבעה כי פסק דינו של השופט יעקב מהווה מעשה בית דין, וכי במסגרתו הכריע בית המשפט בסוגיה וקבע כי על המבקשת לשלם אגרה על פי תקנות 6(א) ו-10(ב) לתקנות האגרות:

"אין, ולא יכול להיות כל ספק כי בפסק דינו של כב' השופט יעקב הוכרע כי יש אכן לשלם אגרה על פי תקנות 6(א) ו-10(ב), וכי רק אופן שיערוך הסכומים שכבר שולמו ע"ח האגרה שונה מהאמור בהחלטת כב' השופט יפרח. כך גם מובן לחלוטין מפסק דינו של כב' השופט יעקב כי נדחתה הטענה לפיה יש לשלם אגרה על פי תקנה 3(8), הואיל ובתשלום על פי תקנה 3(8) אין צורך בכל חישוב שהוא או בעריכת פעולה אריתמטית כלשהי מאחר ותקנה זו (8(3)) נוקבת בסכום קבוע בסך 1,029 ש"ח" (סעיפים 10-9 להחלטה. ההדגשות במקור – י.ד.).

3.

ערעורה של המבקשת על פסק הדין הנ"ל נדחה על ידי כבוד השופט שילה, אשר קבע כדלקמן:

"כב' הרשמת דחתה את הבקשה מחמת מעשה בית דין ואני סבור שבנסיבות העניין צדקה. כב' הרשמת סברה כי יש ממש בטיעוני המשיבה שטענותיה של [המבקשת] נסתמו בפסק דינו של השופט א' יעקב. כאמור באותו עניין דן השופט א' יעקב בערעור על החלטת הרשם דאז (השופט מ' יפרח) באשר לאופן חישוב תוספת האגרה בגין תיקון כתב התביעה. [המבקשת] לא ערערה על אותו פסק דין, ואף לא טענה לפני השופט יעקב את הטענה שהיא משמיעה היום. די היה בכך לדחיית הבקשה שהונחה לפתחה של כב' הרשמת ודי בכך לדחיית הערעור הנוכחי".

4.

למרות דברים אלו, דן בית המשפט המחוזי גם בשאלה המהותית – איזו

תקנה מתקנות האגרות היא החלה על תשלום האגרה בתביעתה של המבקשת כנגד המשיבה, כאשר לטענת המבקשת יש להחיל את תקנה 3(8) המתייחסת ל"תביעה בגין נטילת זכויות במקרקעין או שלילת הנאה מזכויות במקרקעין, על פי סמכות בדין" ואילו לטענת המשיבה עסקינן בתקנה 10 שעניינה "השלמת אגרה לאחר תיקון תובענה".

בית המשפט המחוזי קבע כי תביעתה של המבקשת הינה "תביעה כספית בלבד לדמי שימוש ראויים ובמהותה היא תביעת נזיקין", וכי זו שונה בתכלית ממהותה של התביעה בת.א. 2142/08 וינשל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.5.2009) (להלן: עניין וינשל ) שנדונה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, ושעליה הסתמכה המערערת בטיעוניה, שכן ב עניין וינשל הסעד העיקרי שהתבקש על ידי התובעים היה סעד של סילוק יד ממקרקעין. בית המשפט קבע כי במקרה דנן עסקינן בסכסוך בין בעלים משותפים בקרקע, וציין כי המבקשת כלל לא טענה במסגרת כתב התביעה את הטענות עליהן היא מבקשת להסתמך בבקשתה להפחתת סכום האגרה. נוכח דברים אלו נדחה ערעורה של המבקשת, תוך שהאחרונה חויבה בתשלום שכר טרחת עו"ד לטובת המשיבה בסך של 20,000 ש"ח בצירוף מע"מ.

נימוקי הבקשה

5.

מכאן הבקשה שלפניי במסגרתה חוזרת המבקשת על טענתה לפיה יש לחייבה בתשלום אגרה לפי הוראות תקנה 3(8) לתקנות האגרות. המבקשת חוזרת ומפנה לפסק דינו של כבוד הרשם (כתוארו דאז) השופט א' זמיר ב עניין וינשל שם חויבו התובעים, שהינם בעלי קרקעות נוספים בשטח "שדה דב", באגרה לפי הוראות תקנה 3(8) לתקנות האגרות.

לטענת המבקשת יש ליתן רשות ערעור במקרה דנן, שכן במסגרתו עולה שאלה משפטית עקרונית והיא פרשנותה של תקנה 3(8) לתקנות האגרות. לדבריה, מדובר בתקנות חדשות שעניינן טרם הובא להכרעתו של בית משפט זה. לטענתה, ניתן לראות מ עניין וינשל כי בתי המשפט המחוזיים מחליטים החלטות סותרות בסוגיה, דבר המצדיק מתן רשות ערעור.

המבקשת טוענת עוד, בניגוד להחלטותיו של בית המשפט המחוזי, כי פסק דינו של השופט יעקב אינו מהווה מעשה בית דין, שכן במסגרת אותו ההליך דן בית המשפט בבקשתה של המשיבה ל"השלמת תשלום אגרה", ואילו בהליך בו עסקינן הבקשה היתה ל"החזר אגרה לאור תקנה 3(8) לתקנות האגרות".

דיון והכרעה

6.

למרות ניסיונה של המבקשת להציג כך את פני הדברים, הבקשה שלפניי אינה מעלה כל שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים למחלוקת, ולפיכך דינה להידחות [ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123]. במקרה דנן עסקינן בסכסוך נקודתי באשר לסכום האגרה שעל המבקשת לשלם בגין תביעתה, סכסוך אשר נדון כבר על ידי ארבעה מותבים שונים, ואין כל נימוק המצדיק את התערבותו של בית משפט זה בסוגיה. בנוסף, אין באפשרותי לקבל את טענת המבקשת לפיה קיימות הכרעות סותרות של הערכאות דלמטה בסוגיית פרשנות תקנה 3(8) לתקנות האגרות. כפי שציינתי לעיל, בית המשפט המחוזי אִבחן במסגרת פסק דינו בין המקרה דנן לבין עניין וינשל , תוך שהוא עומד על הנסיבות השונות בשני המקרים והשאלות המשפטיות השונות העולות במסגרת כל אחת מהתביעות. משכך, אין המדובר בהכרעות סותרות באותה סוגיה, כי אם בהחלה של תקנות שונות על תביעות שונות, כפי שפירט בית המשפט המחוזי.

7.

יתרה מכך, מסכים אני עם בית המשפט המחוזי כי פסק דינו של השופט יעקב מיום 17.6.2009 מהווה מעשה בית דין ואינו מאפשר למבקשת לשוב ולהעלות את הטענות אותן היא מעלה כעת. כבוד נשיא בית המשפט המחוזי (בדימוס) אורי גורן מתייחס בספרו לסוגייה זו, בקובעו:

"כלל ההשתק בדבר מעשה-בית-דין הוחל באופן רחב על כל טענה שהיה בעל-דין יכול להעלות במסגרת ההתדיינות הראשונה בין בעלי הדין. אולם, תנאי ראשון לקיומו של מעשה-בית-דין מכוח הכלל של השתק פלוגתא הוא, שהפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות אכן אחת היא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים" [אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי

(מהדורה עשירית – 2009) 114].

לטעמי, הפיצול אותו עורכת המבקשת במסגרת בקשתה הינו פיצול מלאכותי ואין מקום להפריד בין ההליכים שהתנהלו לפני השופטים יפרח ויעקב לבין ההליכים בהם עוסקת הבקשה שלפניי. טענת המבקשת לפיה ההליכים הקודמים עסקו ב"השלמת תשלום האגרה" ואילו ההליכים דנן עוסקים "בהחזר תשלום אגרה" אינה מקובלת עליי. המדובר באותה תשתית עובדתית, היינו תשלום האגרה בגין תביעתה של המבקשת כנגד המשיבה, ובאותה שאלה משפטית, שהיא מהו הסכום אותו על המבקשת לשלם. באם סברה המבקשת כי אכן עליה לשלם את האגרה בהתאם לתקנה 3(8) לתקנות האגרות, היה עליה לטעון טענה זו במהלך ההתדיינות המשפטית הראשונה בין הצדדים בסוגיית האגרה. איני מוצא כל סיבה המצדיקה "לפתוח" מחדש את שאלת האגרה, לאחר שזו נדונה בהרחבה על ידי בית המשפט המחוזי, זאת ביתר שאת, מאחר והמבקשת לא מצאה לנכון להגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של השופט יעקב . כן יש לציין כי פסק דינו של השופט זמיר ב עניין וינשל עליו מבקשת המשיבה להסתמך כעת, פורסם כחודש וחצי עובר לדיון שנערך לפני השופט יעקב . משכך ובשל נסיבות אלה, למבקשת היתה פתוחה הדרך להעלות את כל הטענות אותן היא מעלה כעת במסגרת הדיון שנערך לפני השופט יעקב , ואין מקום לאפשר לה להעלות טענות אלה כעת.

8.

נוכח כל האמור לעיל, דין הבקשה להידחות. משלא התבקשה תגובת המשיבה, אין צו להוצאות.