רע"א 2838/15 חברת הגיחון בע"מ נ. רמי לוי שיווק השקמה בע"מ

1.

לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (ת"א 15763-02-15, כב' השופט מ' דרורי ), להוציא צו מניעה האוסר על המבקשת לנקוט בהליכי גבייה כנגד המשיבות בגין הימנעותן מתשלום אגרת הנחת צינורות. זאת, עד לבירור תביעת המשיבות לסעד הצהרתי כנגד דרישת התשלום המתוקנת שהפיקה המבקשת, ובה הושתה עליהן אגרה העולה בשיעור ניכר על זו שפורטה בדרישות התשלום המקוריות – שכבר שולמו.

רקע

2.

המשיבות מקימות בימים אלה מרכז מסחרי בתחומה המוניציפאלי של המועצה המקומית מבשרת ציון (להלן: המבנה המסחרי ). במסגרת ההליכים לקבלת היתר הבנייה, נדרשו המשיבות לשלם למבקשת, תאגיד האמון על פיתוח תשתיות המים והביוב בשטחי המועצה, היטלי פיתוח שונים – לרבות אגרת הנחת צינורות (להלן: האגרה ). מעיון בדרישת התשלום שהפיקה המבקשת ביום 9.4.2013, עולה כי חישוב האגרה התבסס על היקף שטח המבנה המסחרי המתוכנן, במטרים רבועים. דרישת תשלום נוספת, אשר הופקה ביום 9.4.2014 בעקבות שינויים שערכו המשיבות, התבססה אף היא על נתון זה. המשיבות מילאו אחר דרישות התשלום, ושילמו למבקשת סך כולל של כ- 3.4 מיליון ₪; כ- 2 מיליון מתוכם, עבור האגרה. בשלב מסוים, התחוור למבקשת כי בדרישות התשלום המקוריות שהפיקה נפלה טעות מהותית, הואיל ועל פי חוק העזר מבשרת ציון (אספקת מים) התשכ"ז-1966 (להלן: חוק העזר ), היה עליה לחשב את האגרה בגין המבנה המסחרי "לפי מ"ק של נפח הבניין", ולא לפי שטחו במ"ר. ביום 19.8.2014, עדכנה המבקשת את המשיבות אודות הטעות שנפלה בחישוביה, וצירפה למכתבה דרישת תשלום מתוקנת שבה הועמדה האגרה, לאחר קיזוז הסכומים ששולמו בעבר, על סך 6.2 מיליון ₪.

לאחר שהמשיבות דחו את הדרישה המתוקנת, פתחה המבקשת בהליכי אכיפה, ואף הטילה עיקול על חשבון הבנק של המשיבות. בתגובה, פנו האחרונות לבית המשפט קמא בבקשה למתן צו מניעה כנגד המבקשת. לטענתן, חישוב האגרה בהתאם למפתח של מ"ק לוקה באי סבירות קיצונית, ומכאן שנפלה טעות סופר בחוק העזר ו"צריך לקרוא את התעריף כמ"ר ולא כמ"ק". זאת ועוד, המשיבות סבורות שאין להטיל עליהן חיוב רטרואקטיבי, מאחר והן אינן נושאות באחריות כלשהי לטעות שנפלה בדרישות התשלום המקוריות. בתום דיון, הותיר בית המשפט המחוזי את העיקול על כנו (עד לסך של 5.2 מיליון ₪), אך אסר על המבקשת לנקוט בהליכי גבייה עד לבירור תובענת המשיבות לקבלת סעד הצהרתי כנגד דרישת התשלום המתוקנת. הסדר זה, קבע בית המשפט, משקף את "נקודת האיזון הנכונה" בין זכויות המשיבות ואינטרס המבקשת. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים

3.

לטענת המבקשת, שגה בית המשפט קמא כאשר החליט להעניק למשיבות סעד זמני, ואסר עליה לפתוח בהליכי גבייה. ראשית, המבקשת סבורה כי סיכויי תביעתן העיקרית של המשיבות קלושים: לאור משך הזמן שחלף מאז תוקן חוק העזר, אישורו על ידי משרד הפנים, וקיום הסדרים דומים ברשויות מקומיות אחרות, הטענה בדבר טעות סופר שנפלה בו אינה משכנעת. זאת ועוד, ככל שהמשיבות מבקשות לתקוף את חוק העזר בשל אי-סבירותו, טענותיהן אינן מגלות עילה כנגד המבקשת שכלל אינה רשאית לסטות מהוראותיו – תהא עמדתה באשר לסבירותן אשר תהא. המבקשת מוסיפה וטוענת כי בשל אופי הטעות שנפלה בדרישות התשלום המקוריות – טעות שנעשתה בהיסח הדעת, ובניגוד לחוק – אין מנוס מלאפשר את תיקונה גם במחיר פגיעה מסוימת באינטרס ההסתמכות של המשיבות. לבסוף, המבקשת נדרשת לשיקולי מאזן הנוחות וטוענת כי המשיבות לא הרימו את הנטל, ולא הוכיחו שדחיית בקשתן למתן הסעד הזמני תגרום להן נזקים כלשהן. בעניין אחר, המבקשת מערערת על ההוצאות שהשית עליה בית המשפט קמא, וטוענת כי לאור קבלת עמדתה בסוגיית העיקול לא היה מקום להטיל עליה הוצאות.

מנגד, המשיבות מציינות כי רק לעיתים רחוקות תתערב ערכאת הערעור בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה ביחס למתן סעד זמני, וכי במקרה שלפנינו לא ניתן לטעון כי נפל בהחלטת בית המשפט קמא פגם היורד לשורש העניין. למעלה מכך, המשיבות סבורות כי ההחלטה נכונה אף לגופה, בהתחשב בסיכויי ההצלחה של תביעתן העיקרית ובמאזן הנוחות. לטענתן, מן ההיסטוריה החקיקתית עולה בבירור כי בחוק העזר נפלה טעות סופר, וכי – בניגוד לעמדת המבקשת, הלוקה בחוסר סבירות קיצוני ואף מפלה לרעה בעלי בניינים שאינם למגורים – יש לחשב את האגרה בהתאם לשטח המבנה המסחרי במ"ר. יתר על כן, גם אם מלכתחילה היה מקום לחייבן באגרה לפי מ"ק, משהתרשלה המבקשת והפיקה דרישות תשלום שגויות, המשיבות סבורות כי היא אינה רשאית לשוב ולהטיל עליהן חיובים רטרואקטיביים. משכך, לטענתן, סיכויי תביעתן העיקרית גבוהים. זאת ועוד, המשיבות גורסות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתן מאחר שחריגה מתקציב הפרויקט, בעקבות החיוב הבלתי צפוי, כרוכה בעלויות מימון מסוימות – בעוד למבקשת לא ייגרם כל נזק כתוצאה מעיכוב התשלום.

דיון והכרעה

4.

לאחר העיון בבקשת רשות הערעור ובתגובת המשיבות, החלטתי כי דין הבקשה להידחות. כידוע, בית המשפט רשאי להיעתר לבקשה למתן סעד זמני אם שוכנע כי למבקש עומדת עילת תביעה, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. אכן, מאזן הנוחות מהווה "אבן בוחן מרכזית" בהחלטה האם להעניק סעד זמני (בר"מ 5338/10 מנרב הנדסה ובניין בע"מ נ' החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ , פסקה 13 (9.8.2010)). עם זאת, בין שני התנאים קיימת – בהשאלה מעולמה של הפיזיקה – מקבילית כוחות: הוכחת קיומו של אחד מהם בעוצמה חזקה, מאפשרת להוכיח את קיומו של התנאי השני בעוצמה נמוכה יותר, על מנת לעבור את הרף הדרוש לשם קבלת הסעד הזמני (רע"א 6455/14 אחים עופר הנדסה ופיתוח בע"מ נ' פרירון חברה להשקעות ופיתוח בע"מ , פסקה 2 (11.2.2015)). הנה כי כן, ככל שסיכויי ההצלחה של התביעה העיקרית גבוהים יותר, חשיבות מאזן הנוחות פוחתת – ולהפך.

במקרה שלפנינו, נתן בית המשפט קמא את דעתו על סיכויי ההצלחה של המשיבות בתביעתן העיקרית, ומצא כי טענותיהן אמנם אינן נקיות מקשיים – בין היתר, בשל העלאתן במסגרת "תקיפה עקיפה" – אך לא ניתן לדחותן על הסף. לגישתו, מדובר בטענות המחייבות עיון בהיסטוריה החקיקתית של חוק העזר, ובשאלת הצידוק הכלכלי לחישוב האגרה לפי מ"ק. בית המשפט המחוזי ייחס משקל מהותי לטענות שעניינן "במצב המשפטי המיוחד בתיק זה" – קרי, חוקיות החיוב הרטרואקטיבי שהטילה המבקשת על כתפי המשיבות, מבלי שנלווה לו הסבר משכנע באשר לסיבת הטעות שנפלה בדרישות התשלום המקוריות, או לאיחור המהותי בתיקונה. על רקע טענות אלה, קבע בית המשפט קמא כי ישנו "ספק רב" באשר לחובת המשיבות להיענות לדרישת התשלום המתוקנת, ולפיכך אין להתיר למבקשת לנקוט בהליכי גבייה מנהליים כלפיהן.

אכן, בהחלטת בית המשפט קמא לא ניתן ביטוי מפורש לסוגיית מאזן הנוחות, והסעד הזמני הוענק למשיבות אף שלא נקבע כי המאזן נוטה לטובתן. על פניו, חסר זה פועל לזכות המבקשת, הואיל ונראה כי צו המניעה ניתן מבלי להידרש לשיקול בעל חשיבות מרכזית בעניין. עם זאת, אינני סבור כי מדובר בפגם היורד לשורשו של עניין. הנימוקים לכך, כי בפועל ישנה התייחסות מסוימת לסוגיית המאזן, ועיון בטיעוני הצדדים מוביל למסקנה כי שיקול זה אינו מכריע, ולמעשה "מתקזז" ביניהם. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו כי מצבה הכלכלי של המשיבה 1 איתן, ואין חשש שתתקשה לשלם בעתיד את החוב שבמחלוקת. כתבי הטענות שבפני מלמדים אף הם כי החשש מפני נזקים בלתי הפיכים, שלא ניתן יהיה לפצות בגינם את הצד הנפגע לאחר בירור התביעה העיקרית, אינו משמעותי. זאת, אף אם נניח – הנחה שאינה מובנת מאליה – כי אחד הצדדים יידרש לשאת בעלויות מימון משמעותיות יותר בעקבות ההחלטה. בנסיבות אלה, נראה שמאזן הכוחות אינו נוטה באופן מובהק לכיוון מסוים, ועל כן, בהתאם למודל "מקבילית הכוחות" עליו עמדתי לעיל, ישנה חשיבות רבה ל"עוצמת ההוכחה" של סיכויי התביעה העיקרית. בעניין זה, קבע בית המשפט קמא כי תביעת המשיבות מעלה שאלות מורכבות באשר לדרישת התשלום המתוקנת, עד כדי יצירת "ספק רב" בתוקפה.

אבהיר: בית המשפט המחוזי ערך איזון בהחלטתו. מצד אחד, קבע כי יש להגן על זכויות המשיבות שלא לשלם כסף שיש ספק רב האם הן חייבות, ומצד שני העניק למבקשת מידת ביטחון מסוימת. לאמור, בית המשפט נעתר לבקשת המשיבות לעצור את הליכי הגבייה בשלב זה, אך יחד עם זאת הותיר על כנו את העיקול שהטילה המבקשת. החלטה זו מידתית וראויה, ואף מתחשבת באינטרס המבקשת.

למען הסר ספק, אדגיש כי אין בהחלטתי זו כדי לקבוע מסמרות באשר לגורל התביעה העיקרית. אכן, בשל מורכבות המחלוקות בין הצדדים סבר בית המשפט קמא כי 2אין להתיר למבקשת לנקוט בשלב זה בהליכי גבייה מנהליים. עם זאת, ברי כי טענותיה המהותיות – הן באשר למשמעות חוק העזר, והן באשר לסמכותה לתקן טעות שנפלה בחישוביה – ראויות לבירור מעמיק בהליך העיקרי. בהמשך לכך, אין מקום להתערב בסוגיית ההוצאות שנפסקו בהליך קמא. זהו הכלל, ולא מצאתי כי מקרה זה נמנה על החריגים.

5.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא. בנסיבות העניין, המבקש תישא בהוצאות המשיבות בהליך זה בסך 12,000 ₪.