רע"א 2847/07 חיים פנקס נ. מדינת ישראל-קצין תגמולים-ועדה רפואית עליונה

1.

זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגן הנשיא ש' ברלינר), לפיו נדחה ערעור המבקש על שיעור הנכות שנקבע לו עקב חבלת ראש.

2.

המבקש, יליד 1928, נפגע מירי בראשו במלחמת השחרור ובמשך שנים ארוכות הוכרה לו נכות בשיעור של 1.97%. בעקבות טענתו כי חלה החמרה במצבו נערכו למבקש בדיקות חוזרות, ולבסוף, קבעה לו הוועדה הרפואית המחוזית נכות בשיעור של 21% באופן הבא: 20% בגין מצב לאחר חבלת ראש עם נכות קוגניטיבית והתנהגותית, 1/2% בגין חבלה אקוסטית ללא רעש קבוע ו-1/2% בגין ליקוי שמיעה. המבקש הגיש ערעור לוועדה הרפואית העליונה בגין הנכות שנקבעה לו עקב חבלת הראש, וזו - על בסיס הממצאים שהובאו בפניה - דחתה את הערעור, בקובעה כי המבקש סובל "ממצב לאחר חבלה בראש עם פגיעה מוחית שמתבטאת בהפרעה קוגניטיבית בצורה בינונית", בהתאם לאמור בסעיף 29(11)א. III . לתוספת לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), התש"ל-1969 (להלן: התקנות ). המבקש הגיש ערעור על קביעת הוועדה הרפואית העליונה, בו טען כי מאחר והפגיעה בראשו מתבטאת הן בירידה ברמה הקוגניטיבית והן בפגיעה נפשית בגין פוסט-טראומה, הרי שיש להוסיף על הנכות שנקבעה לו גם נכות נפשית בגין הפוסט-טראומה, באופן ששתי הנכויות תצטברנה זו לזו.

3.

בית המשפט המחוזי לא השתכנע כי קביעת הוועדה באשר לנכותו של המבקש בגין פגיעת הראש בה נפגע אינה תואמת את מצבו לאור השפעתה של הפגיעה על מצבו הנוירולוגי והנפשי גם יחד. נקבע, כי מצבו של המבקש בתחום הנפשי אינו מן החמורים וכי לא נראה שהשפעת הפגיעה עליו מגבילה את כושר תפקודו באופן ניכר. בית המשפט ציין גם כי יתכן שניתן היה לזכות את המבקש בנכות של 20% לפי סעיף 34א.ג. לתוספת לתקנות שעניינו "הפרעה נפשית עם הגבלה בינונית בכושר התפקודי", אולם נכות זו חופפת לנכות שנקבעה לו על-פי סעיף 29 לתוספת לתקנות ולפיכך נראית לו קביעת הוועדה נכונה ובנסיבות המקרה לא שוכנע כי יש בה משום קיפוחו של המבקש. בנוסף, דחה בית המשפט את טענת המבקש כי יש לבטל את ההנחיה הקבועה בסיפא של סעיף 29(11) לתוספת לתקנות, המגבילה, לטענתו, את שיקול-הדעת של הוועדות הרפואיות לקבוע את דרגת הנכות לנכה שנפגע הן בפגיעה מוחית והן בפגיעה נפשית, תוך שלילת האפשרות לקבוע שתי נכויות אלה במצטבר. לאור כל האמור, דחה בית המשפט את הערעור.

מכאן הבקשה שבפניי.

4.

המבקש חוזר וטוען כי בנוסף לנכות שנקבעה לו בגין פגיעת הראש, היה מקום לקבוע לו גם נכות נפשית בגין פוסט-טראומה. לטענתו, הוועדה אישרה קיומה של נכות נפשית ולכן היתה צריכה לנמק מדוע אינה קובעת דרגת נכות בשל פגימה זו. עוד טוען הוא כי טעה בית המשפט כשקבע כי הנכות שנקבעה לו כוללת בחובה את ההשפעה הנפשית שבעקבותיה. בנוסף, שב המבקש וטוען כי יש לקבוע שההנחיה בתקנות המגבילה את שיקול-דעתה של הוועדה בטלה, ולמצער, כי יש לצמצם את תחולתה לסעיף 29(11) (ב) לתוספת לתקנות בלבד. לדעתו, גם בהקשר זה הוועדה לא נימקה כראוי את החלטתה.

5.

עיינתי בבקשה על נספחיה וכן בפסק דינו של בית המשפט המחוזי והגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. חרף טענות המבקש, המחלוקת בבקשה זו מתמקדת למעשה בשאלה רפואית-קונקרטית: האם פגיעת הראש ממנה סובל המבקש השפיעה על מצבו מבחינה נפשית באופן המצדיק קביעת דרגת נכות בגין פגיעה נפשית פוסט-טראומטית במצטבר לפגימה הקוגניטיבית. לשאלה זו נדרשו הוועדות הרפואיות וכן בית המשפט המחוזי, אשר קבע כאמור כי מצבו של המבקש בתחום הנפשי אינו מן החמורים וכי נראה שהשפעת הפגיעה עליו אינה מגבילה את כושר תפקודו באופן ניכר. מאחר ועל-פי החקיקה הקיימת, נכות נפרדת בגין פגיעה נפשית תישקל רק מקום שהוועדה הרפואית הגיעה למסקנה, על יסוד מימצא, כי קיימת באותו מקרה תגובה נפשית יוצאת דופן בחומרתה ובעוצמתה המהווה תגובה חריגה ממה שכרגיל הולם את הפגימה שנמצאה אצל הנפגע, לא מצאה הוועדה לנכון לקבוע נכות נפשית במצטבר לנכות הקוגניטיבית שנקבעה למבקש. עניינו של המבקש נדון הן על-ידי הוועדות הרפואיות והן על-ידי בית המשפט המחוזי. נכותו נקבעה לאחר שורה של בדיקות, על סמך שיקול-דעתם המקצועי של הגורמים המוסמכים. אין, איפוא, הצדקה למתן רשות ערעור. תכליתו של הערעור השני אינה להתערב בקביעותיהן העובדתיות של הערכאות קמא או בשיקול-דעתן. בנסיבות אלה, אין מקום להתערב בהחלטת הוועדה ואין גם מקום לדיון בשאלת בטלות ההנחיה המופיעה בסעיף 29(11) לתוספת לתקנות או צמצומה, בהקשר זה.

הבקשה נדחית, איפוא. משלא התבקשה תשובה - אין צו להוצאות.