רע"א 285/98 משה גל נ. מנהלת מס רכוש-חדרה

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ד"ר ד. ביין) בע"ש 5778/97 מיום 10.12.97.

המבקש חויב על-ידי המשיב בתשלום מס-רכוש עבור שתי חלקות שבבעלותו, שעליהן נטוע פרדס. המבקש ערער על החלטה זו בפני ועדת הערר לפי חוק מס שבח וקרן פיצויים, תשכ"א1961- (להלן: החוק). טענתו בערעור היתה, כי הקרקע הינה "קרקע חקלאית" כהגדרתה בחוק, מאחר שלמעלה מ50%- מהכנסותיו נובעות ממנה, ומטעם זה הינו זכאי לפטור הקבוע בסעיף 13 לחוק. ועדת הערר דחתה טענה זו וקבעה, כי יש לראות את המבקש כמי שיש לו הכנסה נוספת העולה על הכנסתו מהפרדס. הטעם להחלטה זו הוא הצהרותיו של המבקש למס הכנסה שבהן טען, כי הוא עוזר לאישתו, נכה 100% הפטורה ממס, בניהולו של גן-ילדים שבבעלותה. משנראה המבקש כמי שעוזר בהשגת ההכנסה, הסיקה הועדה כי נוצרת לו מעבודתו זו הכנסה העולה על הרווח שהוא מפיק מהפרדס. הועדה אף הסתמכה על-כך שאין זה מתקבל על הדעת שהמבקש מתקיים אך מרווחיו הצנועים מהפרדס (3000-2000 ש"ח בשנה).

המבקש ערער על החלטה זו לבית-המשפט המחוזי. בית-המשפט דחה את הערעור, וקבע כי אינו מעלה כל שאלה משפטית, וכי ועדת הערר רשאית היתה "לתפוס" את המבקש על הצהרותיו בפני מס-הכנסה, ולהגיע למסקנה שאליה הגיעה.

בבקשתו בפנינו מעלה המבקש שורה ארוכה ביותר של טענות מטענות שונות, החל בטענה כי המשיב דרשה ממנו להצהיר על הכנסה שקרית מהפרדס על-מנת לזכות בפטור, וכלה בטענה כי בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי נקבעו הלכות מרחיקות לכת. לגופו של עניין טען המבקש רק, כי לא היה מקום לייחס משמעות להצהרותיו למס-הכנסה כאילו הוא עובד במסגרת העסק של אשתו. לטענתו עובדה זו אינה נכונה, וטעו הערכאות דלמטה כשמנעו ממנו להביא ראיות על-מנת לסותרה. לא היה מקום "לתפוס" אותו על הצהרות אלה, מאחר שלא נעשו על-ידו ועל-דעתו, ולא צמחה לו מהן כל טובת הנאה, מאחר שממילא פטורות כל הכנסותיה של אשתו מתשלום מס.

בתשובת המדינה לבקשה נאמר, ראשית, כי למעשה מופנה הערעור שהגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי כנגד קביעה עובדתית של ועדת הערר, וזאת בניגוד לקביעת סעיף 29(ד) לחוק, המגביל את הערעור לשאלות משפטיות. קל וחומר שאין טענות אלה ראויות להיות מועלות בערעור שני ברשות. מעבר לכך טוען המשיב, כי הקביעות העובדתיות של ועדת הערר מבוססות, וכי המבקש נמנע מהבאת עדים שהיו יכולים לבסס את גרסתו, ובכך נפגעת אמינות הגרסה.

לאחר שעיינתי בחומר שהובא בפני, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. הלכה היא בבית-משפט זה, כי רשות לערעור תינתן רק בנסיבות חריגות, כאשר בפסק הדין מתעוררות שאלות בעלות חשיבות ציבורית, חוקתית או משפטית החורגת מעניינם של הצדדים בהכרעה (ראו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123. הלכה זו חלה גם בערעור על פסק-דין של בית-משפט מחוזי, שישב כערכאת ערעור על החלטתה של ועדת ערר לפי החוק - ע"א 60/86, ר"ע 21/86 הלוי נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים נתניה , פ"ד מב (3) 123, 127). טענתו של המבקש לעניין קביעת הכנסתו הכוללת, שעניינה קביעה עובדתית שנקבעה על-ידי ועדת הערר ואושרה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, אינה מעוררת כל סוגיה מעין זו. אשר לכל טענותיו האחרות של המבקש, עיון בהחלטה של ועדת הערר ובפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מגלה, כי אין בסיס לטענות העובדתיות הנטענות על-ידו ולמסקנות המשפטיות שהוא מסיק.

הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסכום כולל של 5,000 ש"ח.