רע"א 2850/99 שמעון בן חמו נ. טנא נוגה בע"מ

בין המבקש לבין המשיבות 3-1 או מי מהן נחתם בתאריך 1.1.81 הסכם הפצה, אשר על-פיו מונה המבקש למפיץ בלעדי של מוצרי הגלידות של "טנא נוגה" באזור אשדוד ויבנה (להלן: הסכם ההפצה). בהמשך נחתמה תוספת להסכם ההפצה, שבה נאמר בין השאר:

מוסכם בזאת שזכות ההפצה היא קניינו הבלעדי של המפיץ והחברה מסכימה שזכותו הבלעדית של המפיץ להעביר בלא כל הגבלה את זכות ההפצה לאחר או לאחרים אם בתמורה ואם לא בתמורה ובהתאם לשיקול דעתו הבלעדי של המפיץ.

...

ידוע ומובן כי [המבקש] הוא אשר בנה את הקו ואין זכות לטנא לבטל הסכם זה .

[ההדגשה אינה במקור.]

במחצית השנייה של שנת 1996 הועברה כל הפעילות העסקית של "טנא נוגה" למשיבה 6 (להלן: המשיבה), ובמסגרת זאת אף התבצע ארגון מחדש של מערך ההפצה של מוצרים אלה. בעקבות ארגון מחדש זה התגלע סכסוך בין המבקש לבין המשיבה, אשר החליטה בשל כך לסיים את ההתקשרות עמו.

בשנת 1997 פנה איפוא המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בהמרצת פתיחה, שבגדרה ביקש כי בית-המשפט יצהיר כי הוא המפיץ הבלעדי של מוצרי המשיבה באזור אשדוד ויבנה וכי למשיבה אין זכות להפיץ את מוצריה באזור זה בדרכים אחרות. עם הגשת המרצת הפתיחה הגיעו הצדדים להסדר זמני, אשר קיבל תוקף של החלטה בידי בית-המשפט, ולפיו הוסכם שלא לשנות את המצב הקיים ולנהל משא-ומתן לפתרון הסכסוך.

המשא-ומתן בין הצדדים נכשל, ובעקבות זאת נדרש בית-המשפט להכריע בסכסוך. הצדדים הסכימו ביניהם כי יוגשו סיכומים בכתב וכי בית-המשפט ייתן את פסק-דינו על בסיס החומר בכתב בלבד, וזאת בלא שתיערך חקירה של המצהירים על תצהיריהם ומבלי שמי מהצדדים יודה בתוכן תצהירו של הצד שכנגד.

בתאריך 22.4.99 ניתן פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי (השופט צבי מ' הכהן) אשר דחה את תובענתו של המבקש. בהתאם להסכמה בין הצדדים, לא דן בית-המשפט כלל בטענות העובדתיות שהועלו על-ידי הצדדים, ופסק-דינו עסק אך בשאלה המשפטית שניצבה בפניו, שעיקרה פרשנות הסכם ההפצה והתוספת לו. נקבע איפוא, כי על אף לשונו של ההסכם והעוול שהדבר עלול לגרום למבקש, יש לדחות את התובענה, וזאת לאור ההלכה המושרשת, לפיה ניתן להפסיק חוזה הפצה לזמן בלתי-מוגבל, וזאת בין אם על-ידי מתן הודעה מוקדמת למפיץ ובין אם באמצעות תשלום פיצויים למפיץ.

המבקש ערער על פסק-הדין לבית-משפט זה, ובגדר ערעורו הגיש את הבקשה שבפניי, שבה מבקש הוא כי בית-המשפט יורה על הותרתו כמפיץ בלעדי של מוצרי המשיבה באזור אשדוד ויבנה עד להכרעה בערעור שהגיש.

לטענת המבקש, סיכויי הערעור שהגיש טובים לאור לשונו המפורשת של הסכם ההפצה, האוסרת על המשיבות לבטל את ההסכם עימו, ומאזן הנוחות נוטה לטובתו, הואיל ואי-מתן הסעד הזמני המבוקש יכרות את מטה לחמו ויפגע באופן בלתי-הפיך בעסק שבנה בעמל רב במשך שנים רבות. עוד טען המבקש, כי מקורו של הסכסוך בניסיונה של המשיבה לשפר את התנאים הכספיים של הסכם ההפצה עמו. המשיבות, מצידן, טענו כי פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי הינו נכון, וכי סיכויי הערעור נמוכים לאור ההלכה המושרשת ביחס להסכמי הפצה. באשר למאזן הנוחות טענו המשיבות כי הסכסוך בינן לבין המבקש הוביל ליצירת יחסי עבודה בלתי-נ ס ב לים בין הצדדים, כי המבקש אינו נשמע להוראותיה של המשיבה וכי פעולותיו גורמות לנזקים כספיים למשיבה ולפגיעה קשה במוניטין שלה. עוד טענו המשיבות כי במידה והמבקש יזכה בערעורו לא יהיה כל קושי בהשבת המצב לקדמתו.

עיינתי בטיעוני הצדדים בכתב והאזנתי לטיעוניהם בעל-פה בפניי, והגעתי לכלל דעה כי האיזון הנכון בין טענות הצדדים מחייב לקבל את הבקשה, בכפוף להפקדת ערבות בנקאית מצד המבקש להבטחת הנזקים העלולים להיגרם למשיבות כתוצאה ממתן הסעד הזמני.

אכן, ההלכה המושרשת היא שלא ניתן לכפות על יצרן הסכם הפצה לזמן בלתי-מוגבל שאין הוא חפץ בו. ראו, למשל, ע"א 442/85 משה זוהר ושות' ואח' נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ ואח' , פ"ד מד(3) 661. אלא שלאור לשונו המפורשת של הסכם ההפצה והתוספת לו, אין המקרה שלפניי דומה באופן מוחלט למקרים שהובאו בעבר בפסיקה, ושאלה משפטית בלתי-פשוטה זו תצטרך להיות מוכרעת בגדר ערעורו של המבקש. על-כל-פנים, לא ניתן לומר כי סיכויי הערעור הם נמוכים, הואיל ומדובר, כאמור, בשאלה משפטית רצינית למדי.

בנסיבות אלה יש לבחון את מאזן הנוחות בין הצדדים. כאמור, בעניין זה טענו הצדדים בפניי טענות, שחלקן כלל לא נטענו בפני בית-המשפט המחוזי ובחלקן האחר לא הכריע בית-המשפט המחוזי, לרבות בגדר ההסדר הזמני שאליו הגיעו הצדדים בהסכמה והוא נמשך למעשה משנת 1997 ועד היום. לפיכך ראוי לאזן בין המבקש, הטוען כי אם לא יינתן הסעד הזמני המבוקש על-ידיו לא ניתן יהיה יותר להשיב את המצב לקדמתו, לבין המשיבות, הטוענות כי המשך המצב הקיים מסב להן נזקים כספיים ותדמיתיים כבדים. איזון זה יושג באמצעות המשך השמירה על המצב הקיים, בתוספת הפקדת ערבות בנקאית מצד המבקש להבטחת הנזקים העלולים להיגרם למשיבות כתוצאה ממתן הסעד הזמני, וזאת על סך המכסה את היקף האשראי הניתן על-ידי המשיבה למבקש בגדר פעולתו השוטפת.

אשר-על-כן, אני מקבלת את הבקשה ונותנת בזאת צו זמני האוסר על שינוי המצב הקיים בין הצדדים, וזאת עד להכרעה בערעור שהגיש המבקש. תוקפו של הצו יותנה בהפקדת ערבות בנקאית מצד המבקש על סך של 300,000 ש"ח להבטחת הנזקים העלולים להיגרם למשיבות כתוצאה ממתן הצו הזמני, וזאת תוך 10 ימים ממועד ההמצאה של החלטה זו.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות בקשה זו.