רע"א 2861/99 קצין התגמולים נ. מאיר עמר

1.עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה ברע"א 4391/98 שניתן ביום 18.4.99 על ידי כב' השופטים: ט' שטרסברג-כהן, י' אנגלרד וח' אריאל.

2.המשיב שרת כשוטר במשטרת ישראל. הוא סבל מבעיה רפואית שככל הנראה אין חולק, שלא נגרמה עקב שירותו. בשל בעיה רפואית זו, עבר המשיב טיפול רפואי בבית החולים "סורוקה" שהיה, ככל הנראה (ומבלי להביע עמדה בעניין זה), רשלני. השאלה שהתעוררה היתה, אם תוצאות טיפול רפואי רשלני של קופת החולים שטיפלה במשיב יחשבו כנובעות מן השירות ויזכו הנפגע (הוא המשיב) בתגמולים. זאת, כאשר המחלה שבגינה בא הטיפול לא נגרמה עקב השירות. בית המשפט המחוזי בבאר שבע נתן מענה חיובי לשאלה זו. העותר פנה בבקשת רשות ערעור לבית משפט זה. הרשות ניתנה והבקשה נדונה כערעור. בפסק הדין נשוא עתירה זו, נדחה הערעור.

3.נימוקי הדחיה, כפי שפורטו בחוות הדעת העיקרית, של כב' השופט ח' אריאל, היו כדלקמן: החקיקה בעניין זה (חוק המשטרה (נכים ונספים), תשמ"א1981-) משווה בין מעמדו של חייל וזכויותיו, לבין מעמדו וזכויותיו של שוטר. אם מדובר היה בנסיבות זהות בחייל, היה נזק טיפול רשלני כאמור נחשב כנזק שנגרם עקב השירות. זאת, כפי שנקבע בע"א (ת"א) 835/94 מלמד נ' קצין התגמולים , פס"מ תשמ"ו (ג) 173, 175. בית המשפט ציין, כי זו היתה גם העמדה של העותר בערכאות הקודמות. הטעם להכרה בנכותו של חייל במצב זה, כך צויין, הינה העובדה, כי הטיפול הרפואי הינו חלק מתנאי השירות. הוא הדין, כך נקבע, לגבי שוטר, שהטיפול הרפואי שהוא מקבל הינו חלק מתנאי שירותו. מעבר לזה, אף לגוף העניין נקבע בחוות דעת מומחה, כי ישנו קשר בין הטיפול הרפואי ובין השירות של המשיב, שכן היה הכרח בעריכתו של הטיפול לשם המשך שירותו של המשיב. מטעמים אלה, נדחה הערעור. כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן הסכימה לתוצאה ולהנמקה. אף כב' השופט אנגלרד הצטרף לתוצאה אך העיר, כי:

"גבולות הזכאות של חייל או שוטר שקיבלו טיפול רפואי בעת שירותו אינם מבוררים די צרכם ויהיה מקום להרהר בהם בנסיבות אחרות, אם יתעוררו."

4.מונחת בפני עתירתו של קצין התגמולים כנגד פסק דינו של בית משפט זה, בה מתבקש דיון נוסף בסוגיה. טענתו העיקרית של העותר הינה כי פסק הדין קבע הלכה מהפכנית בדיני הזכאות של נפגעים שהם חיילים או שוטרים: כך, שכן ננטשה לגמרי הדרישה הבסיסית לפיה הנזק יגרם עקב השירות ובזמן השירות. העותר מדגיש, כי אין חולק לכאורה כי המחלה לא נגרמה עקב השירות. העותר אף מוכן להניח, כי לכאורה יש להשוות דין שוטר שנפגע, לבין חייל. אלא מאי? טוען העותר, כי הנחת המוצא של בית משפט זה, לפיה בנסיבות מעין אלה היה חייל זכאי להכרה בנכותו, שגויה היא. כך, שכן ההלכה עליה הסומך בית משפט זה ( פרשת מלמד הנ"ל) נפסקה אך בבית משפט מחוזי; ולגוף העניין, התבססה על זיקה בין הטיפול הרפואי שעבר החייל ובין שירותו. עיקר זיקה זו, כך נטען, הינה חובתו של חייל שלא להיות מטופל במסגרת אזרחית. חובה זו לא קיימת גבי שוטרים. השוטר שנפגע, לא עקב שירותו, אינו מופנה לטיפול במקום מסויים ואין המשטרה מממנת מלכתחילה טיפול מעין זה. הבדלים אלה מבססים, אליבא דעותר, את המסקנה, כי בנסיבות מעין אלה אף חייל לא היה זוכה להכרה וקל וחומר שאף שוטר.

5.עוד טוען העותר, כי באף ערכאה לא טען ולא הסכים כי חייל היה זוכה להכרה בנסיבות אלה אלא להיפך: כי גם לו היה המשיב חייל, היתה תביעתו נדחית. העותר הוסיף וטען, כי אין גם לראות במקרה זה קשר לשירות במובן זה, שהטיפול היה הכרחי להמשך שירותו. העותר טוען, כי בהתבסס על ע"א 342/76 כהן נ' קצין התגמולים (לא פורסם) הרי שרק מקום בו הטיפול ניתן על ידי הצבא עצמו, יש להכיר בחבות, ולא כפי המקרה דנן, בו המדובר בטיפול פרטי, שאינו קשור לשירות, שניתן על ידי גוף פרטי, לשם אינטרס פרטי של המשיב.

6.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות. טענת העותר לפיה בנסיבות אלה אף חייל לא היה זוכה להכרה, נטענה בפני בית משפט זה בערעור אלא שטענה זו לבשה צורה אחרת, ולפיה אין דינו של שוטר במקרה דנן כדינו של חייל הנתון בסד שירותו הצבאי וחייב בטיפול במסגרת הצבא. טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט, שקבע כי יש לראות את השוטר כקשור בטיפול רפואי שבמסגרת שירותו, כפי שחייל חייב בטיפול רפואי לא פרטי במסגרת שירותו (ראו: פרשת מלמד הנ"ל). במילים אחרות: הבסיס לזכאותו של המשיב במקרה זה נקבעה על יסוד פרשנותה של פרשת מלמד כחלה, בשינויים המחוייבים, גם על שוטר. מכאן, שלשאלה אם לחייל הפונה לטיפול פרטי במסגרת שירותו, ונפגע מרשלנות בטיפול זה ישנה עילה להכרה בו כנכה (והעומד כבריח תיכון לעתירת העותר וטענותיו) - אין רלבנטיות לערעור שנדון ומימלא, אין יסוד לקיום עתירה לדיון נוסף. החידוש בפסק הדין נשוא עתירה זו הינו, למעשה, החלת הלכת מלמד גם על שוטרים. זאת, על יסוד קביעה עובדתית פרשנית לפיה הטיפול הרפואי הינו חלק מתנאי שירותו של השוטר. קביעה זו, אין בה כדי להקים עילה לקיום דיון נוסף. אכן, וכפי שציין השופט אנגלרד בפסק הדין נשוא עתירה זו, יתכן וההסדרים בעניין זה אינם ברורים כל צרכם. אולם ככל שהדברים אמורים במקרה שבפני, לא מצאתי בפירוש שאומץ בו משום עילה לקיים דיון נוסף כמשמעו של סעיף 30 (ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-. גם בהסתמכות על ע"א 342/76 הנ"ל

לא מצאתי עילה לקיים דיון נוסף כאמור. אכן, העותר ביסס טיעונו על פרשת מלמד

הנ"ל, תוך שבית המשפט מתייחס גם לטענתו לעניין ע"א 342/76. טיעונו בפני בנסיבות אלה אינן אלא ערעור נוסף על פסק הדין שאינו מקים, כשלעצמו, עילה לקיים דיון נוסף. התוצאה היא, כי דין העתירה להידחות. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב הביצוע.

העותר ישא בהוצאות המשיב בסך 5,000 ש"ח.