רע"א 2869/00 ציון לוי קבלנים בע"מ נ. בנק דיסקונט לישראל בע"מ

1.המבקשת הגישה, בבית המשפט המחוזי, תובענה כנגד המשיב, בנק דיסקונט לישראל בע"מ, (להלן: הבנק) לתשלום פיצויים בסכום של 25,000,000 ש"ח, וזאת בגין נזקים שנגרמו לה, לטענתה, בשל הפרת הסכם ליווי פיננסי שנכרת בינה לבין הבנק (להלן: ההסכם). לטענתה, הפר הבנק את התחייבויותיו כלפיה, לפי ההסכם, בכך שסירב להמשיך ולהזרים לה כספים לשם מימון מיזם בניה אותו היא מבצעת.

במסגרת התובענה עתרה המבקשת למתן צו מניעה זמני המורה לבנק להימנע ממימוש נכסיה או ממינוי כונס נכסים לחלקות מקרקעין אשר בבעלותה. חלקות אלה שועבדו לטובת הבנק כבטוחות לכספים שהעניק לה. הבנק, מאשר מצדו כי העביר למבקשת במועדים שונים כספים לצורך מימון המיזם, אך הוא טוען כי, לא נכרת בין הצדדים כל הסכם ל"ליווי בנקאי" וכי הזרמת הכספים למבקשת נערכה במסגרת אשראי רגיל שניתן לה. מימוש המקרקעין מתבקש על-ידי הבנק, לאחר שהמבקשת לא עמדה, לטענתו, בפרעון ההלוואות שניתנו לה.

2.בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה למתן צו מניעה זמני כנגד הבנק וזאת משני נימוקים עיקריים: ראשית, כך קבע, אין הסעד הזמני המבוקש בא לשרת את התובענה העיקרית שעניינה סעד של פיצויים. אם תזכה המבקשת בתובענה העיקרית, לא תתקשה לגבות את הסכומים המגיעים לה מן המוסד הבנקאי. גם לגופם של דברים לא מצא בית המשפט המחוזי תשתית ראייתית, לכאורית, מספקת לטענה כי הבנק התחייב כלפי המבקשת בהסכם ל"ליווי בנקאי". העדר כל מסמך בכתב המעגן התחייבויות הנוגעות לסכומי עתק, כך נקבע, מעורר ספקות בגרסת המבקשת. מנגד, מצא בית המשפט תמיכה לגרסת הבנק, בפרוטוקול ועדת האשראי, מטעם הבנק, המלמד לכאורה כי למבקשת אכן הועמדה מסגרת אשראי רגילה על-ידי הבנק.

3.כנגד החלטה זו של בית המשפט המחוזי מכוונת בקשת רשות הערעור שלפנינו. המבקשת שבה וחוזרת על עיקרי הגרסה שהעלתה בבית המשפט המחוזי. בגרסתה, כך סבורה המבקשת, תומכות ראיות נסיבתיות המלמדות דווקא על קיומו של ההסכם לו היא טוענת.

המבקשת מצביעה על מסמכים המלמדים, לדעתה, על מעורבותה של המחלקה לליווי פרוייקטים בבנק, במימון המיזם, דבר המלמד, לטענתה, על הסכמת הצדדים להתקשר בהסכם ליווי, בגין המיזם הנוכחי, בתנאים הדומים לתנאים שנקבעו בהסכם ליווי קודם, שנכרת בין הצדדים, ושאין מחלוקת על קיומו.

4.דין הבקשה להדחות. בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי על צו מניעה זמני להבטיח בראש ובראשונה את יעילותו של הסעד העיקרי (ראו י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, בעריכת ש' לוין, עמ' 614). לא כך הדבר בענייננו - הסעד העיקרי אותו תובעת המבקשת הוא סעד כספי. המשיב שלפנינו הינו מוסד בנקאי, ולא ברור כיצד עיכוב הליכי מימוש השיעבודים ישרתו את הבטחת זכותה של המבקשת לפיצויים אם אכן תזכה בתובענה שהגישה.

זאת ועוד זאת: לא בנקל ימהר בית משפט שלערעור להתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הראשונה, קל וחומר מקום בו מדובר בבקשת רשות ערעור על החלטת ביניים. נחה דעתי כי מסקנותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי מעוגנות, לכאורה, בחומר הראיות שבא לפניו.

הבקשה נדחית. המבקשת תשא בהוצאות המשיב בסכום כולל של 4,000 ש"ח.