רע"א 2871/13 אהרון בן עזרא נ. כונס הנכסים הרשמי

א.

בפסק דינו מיום 11.2.13 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה (הרשמת השופטת קראי-גירון) בקשה לפשיטת רגל שהגיש המבקש (פש"ר 28576-12-09). בפסק הדין – שניתן בהעדרו של המבקש לאחר שהלה לא התייצב לדיון – נאמר, בין היתר, כי המבקש "לא ביצע הנדרש בהחלטה מיום 8.11.2012 אשר נתנה תוקף להסכמת הצדדים ולא שילם דבר על חשבון חובותיו לקופת הכינוס", וכי "מדובר בחייב אשר אינו מקיים חובותיו בהליך ומתנהל שלא בתום לב ואין מקום להמשיך בהליך בתיק זה לבקשתו". על פסק הדין הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"ר 1918-04-13).

ב.

בהחלטתו מיום 25.2.13 הורה בית המשפט המחוזי (הרשמת השופטת קראי-גירון), בגדר פש"ר 28576-12-09, על תשלום הוצאות ושכר למנהל המיוחד. בית המשפט המחוזי קבע, כי יתרת התשלומים שיוותרו בקופת הכינוס יועברו ללשכת ההוצאה לפועל לצורך חלוקתם בין תיקי ההוצל"פ של המבקש.

ג.

המבקש ביקש לעכב את העברת הכספים מקופת הכינוס. בבקשתו טען המבקש, כי עיקר טענותיו "מתייחסת לאי קיום אסיפת נושים על מנת לדון בהצעת הפשרה שהמבקש הגיש לפיה קרובי משפחתו אמורים להסכים לשלם סך 120,000 ש"ח". בהחלטתו מיום 4.4.13 קבע בית המשפט המחוזי (סגנית הנשיאה וסרקרוג), כי "כדי שניתן יהיה לדון בבקשת עיכוב הביצוע, על המבקש להפקיד בקופת הכינוס כתנאי לדיון בבקשת העיכוב סכום של 60,000 ש"ח".

ד.

בהחלטת בית המשפט המחוזי (סגנית הנשיאה וסרקרוג) מיום 10.4.13 נדחתה בקשה שהגיש המבקש לעיון חוזר בהחלטה מיום 4.4.13. נקבע, כי "אין מקום להורות על עיכוב ביצוע ללא הפקדת הסכום של 60,000 ש"ח. מעמדו של המבקש כפושט רגל, ספק אם יישאר ככזה לאחר התנהלותו בעקבות ההסכם אליו הגיעו הצדדים ושאושר כהחלטת בית המשפט ביום 8.11.12".

ה.

מכאן בקשת רשות הערעור, בה נטען כי החלטות בית המשפט מיום 4.4.13 ומיום 10.4.13 אינן מידתיות ואינן סבירות, וכי הן חוסמות את שערי בית המשפט בפני המבקש. נטען, כי החלטות אלה מרוקנות מכל תוכן את הערעור עצמו. עוד נטען, כי "לא יגרם כל נזק באם הכספים יישארו בקופה, היות ואין זוכה אשר ממתין לקבלת הכספים".

ו.

לאחר העיון בבקשה ובנספחיה, חוששני כי לא אוכל להיעתר לה. אפתח בהערה דיונית: על פני הדברים, נוכח הוראת סעיף 96(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, לכאורה היה מקום לדיון בערעור על פסק הדין של הרשמת מיום 11.2.13 בבית משפט זה. עם זאת מבירור שנערך, במזכירות בית משפט זה, בעקבות עיון בהחלטת סגנית הנשיאה וסרקרוג מ-4.4.13, עולה כי התיק הוגש לכאן ונשלח מינהלית (29.3.13) לבית המשפט המחוזי; לא ראיתי להידרש לכך מעבר לציון העובדות האמורות.

ז.

לגופם של דברים, כידוע, הכלל הוא שעצם הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצועו של פסק-הדין עליו מערערים . על המבקש עיכוב ביצוע להוכיח שני תנאים מצטברים: האחד, כי סיכויי הערעור להתקבל – טובים; והשני, כי מאזן הנוחות, המתמקד בעיקרו בהשוואת הנזקים שיגרמו לצדדים אם לא תעוכב ההחלטה, נוטה לטובתו . לאחר העיון סבורני, כי לא עלה בידיו של המבקש להוכיח את אלה .

ח.

אין לכחד, כי הפקדת סכום של 60,000 ש"ח אינה עניין של מה בכך, בוודאי לא בעבור מי שאין מחלוקת כי מצוי הוא בקשיים כלכליים (אם גם, כאמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, קיימת אי-בהירות באשר למצבו התעסוקתי). מנגד, כעולה מפרוטוקול הדיון שהתקיים בעניינו של המבקש ביום 8.11.12, לדברי המנהל המיוחד חובותיו הנתבעים של המבקש עומדים על כ – 642,500 ש"ח (המבקש לא חלק על דברים אלה), קרי, ההפקדה הנדרשת מהווה פחות מ -10% מסך החובות. דומני, כי בשקלול האינטרסים לא נפלה טעות המצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור. זאת, גם נוכח קביעותיה העובדתיות של הרשמת קראי-גירון בפסק הדין מיום 11.2.13 בדבר התנהלותו של המבקש, אשר מבלי לטעת כל מסמרות מציבות בפניו משוכה גבוהה, ככל שהדברים אמורים בסיכויי הערעור.

ט.

אשר על כן, אין בידי להיעתר לבקשת רשות הערעור. ממילא מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה ביום 30.4.13.