רע"א 2877/10 ליאת שם טוב נ. ד.ב.ש. גידול סוסים בע"מ

1.

לפני בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד סגן הנשיא י' זילברטל והשופטים ג' כנפי-שטייניץ ור' יעקובי), במסגרתו נדחה ברוב דעות ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט מ' בר עם).

המבקשת, ילידת 1975, החלה ללמוד רכיבה על סוסים אצל המשיבה 1 (להלן: המשיבה ), בעלת חוות סוסים. לקראת סיומו של שיעור הרכיבה השני שניתן לה, שיחרר מדריך הרכיבה מטעם המשיבה את החבל בו החזיק, שהיה קשור לסוסה עליה רכבה המבקשת. לאחר שחרור החבל, שנעשה במכוון, על ידי המדריך, כחלק מתכנית השיעור ובמטרה לקדם את יכולתה של המבקשת לרכב על סוס באופן עצמאי, החלה הסוסה לדהור, לבסוף נעצרה, הסתובבה והפילה את המבקשת על הקרקע. המבקשת נפלה מן הסוסה עליה רכבה וכתוצאה מכך נחבלה בידה. המבקשת תבעה את המשיבה ואת המבטחת בגין נזקי הגוף שנגרמו לה.

2.

בית משפט השלום דחה את תביעת המבקשת. בית המשפט קבע כי יש להעדיף את גרסת המדריך באשר לנסיבות התאונה המדויקות והרקע שקדם להן, וזאת על יסוד האמון שנתן בעדותו, לעומת עדות המבקשת שהיתה מהוססת ולא משכנעת. נקבע כי המבקשת לא השכילה להוכיח שלמשיבה קיימת חובת זהירות קונקרטית כלפיה, שכן היא לא הוכיחה שהמדריך צריך היה לצפות את האפשרות שהסוסה תדהר לאחר שחרור החבל בנסיבות הספציפיות של המקרה ולנקוט באמצעים מפני האפשרות שהסיכון יתממש. עוד נקבע כי המבקשת לא הוכיחה את טענתה כי הסוסה השתוללה בעבר ולא הציגה חוות דעת של מומחה להתנהגות סוסים או לשיטות הלימוד ולכללי הבטיחות שיש להפעיל במהלך שיעורי הרכיבה. מכל מקום, נקבע כי דין התביעה להידחות גם בהנחה שקיימת חובת זהירות קונקרטית, מאחר שבמקרה זה לא התקיים יסוד ההתרשלות, בנוגע לנקיטה באמצעים סבירים מצד המשיבה כדי למנוע את התממשות הסיכון. לבסוף, קבע בית משפט השלום כי אין להעביר את נטל השכנוע על המשיב לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין, מאחר שלא התקיים במקרה זה התנאי הקבוע בסעיף, שלפיו המסקנה כי המשיבה לא נקטה בזהירות סבירה מסתברת יותר מאשר המסקנה כי נקט בזהירות סבירה.

3.

המבקשת ערערה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. ערעורה נדחה ברוב דעות. שופטי הרוב (סגן הנשיא צ' זילברטל אליו הצטרף כבוד השופט ר' יעקובי) הגיעו למסקנה כי אין הצדקה להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא. הודגש כי בנסיבות המקרה הנדון לא מתקיים יסוד ההתרשלות, משום שלא הוכח שהמשיבה לא נקטה בכל האמצעים הסבירים והמקובלים על מנת למנוע את הסיכון הצפוי, שאינו סיכון רגיל. בית המשפט ציין, לעניין זה, כי שיעור הרכיבה נערך באולם מקורה וסגור שרצפתו רכה ולא בשטח פתוח, שבו הקרקע עשויה להיות סלעית וקשה יותר ולהכיל מכשולים וגורמים בלתי צפויים שעלולים להפתיע את הסוס או לפגוע ברוכב; למבקשת ניתנה סוסה מבוגרת בעלת ניסיון רב, המשמשת לתרגול תלמידים מתחילים, לרכיבה טיפולית ולטיפול בנכי צה"ל; למבקשת ניתנה הדרכה לקראת הרכיבה והדרכה צמודה במהלכה, וכבר בסיומו של השיעור הראשון היא רכבה לבדה על הסוסה, מבלי שהמדריך אוחז בחבל הקשור לסוסה; המדריך היה בעל ניסיון של שש שנות הדרכה; למבקשת ניתנה קסדת מגן במהלך הרכיבה ושחרור האחיזה מן החבל נעשה במקטע של המסלול שמאופיין בקלותו ומוכר לסוסה הותיקה העושה בו את דרכה מזה שנים רבות ומספר פעמים ביום. עוד הודגש כי המבקשת היא אישה בוגרת, שהיתה בת כ-30 בעת קרות התאונה, והיא זו שביקשה ללמוד רכיבה עצמאית על סוסים.

4.

זאת ועוד. בית המשפט קבע כי המבקשת לא הוכיחה כי שחרור החבל הקשור לסוסה לקראת סיום שיעור הרכיבה השני, למשך דקות ספורות, במקטע של המסלול הסגור המאופיין בקלותו ומוכר לסוסה, כאשר המדריך נותר נוכח בקרבת מקום ומשגיח על המתרחש – מהווה פעולה שאינה סבירה. נפילת רוכב מסוס, כך נקבע, היא בגדר סיכון רגיל המתלווה לפעילות הרכיבה, שאין מוטלת חובה לנקוט באמצעי זהירות מפניו, אף אם מדובר בסיכון שניתן לצפותו. השאלה אם לקראת סיום שיעור רכיבה שני, המתקיים בתוך מתקן מיוחד שנועד לכך, הניתן לבוגרת שאינה מנוסה ברכיבה, יכול המדריך לשחרר את החבל הקשור לסוס, על מנת להקנות לתלמידה בטחון ולקדם את מטרת הלימוד, אם לאו – היא שאלה שבמומחיות. במקרה דנן, כך פסק בית המשפט המחוזי, לא ניתן למצוא בחומר הראיות נתונים שיצביעו על כך שהמבקשת נפגעה כתוצאה מהתממשותו של סיכון שאינו הסיכון הטבעי והרגיל של נפילה מסוס. לעומת שופטי הרוב, סברה שופטת המיעוט (כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ) כי המבקשת לא נקטה באמצעי הזהירות המתאימים לסיכון הנדון, ובמיוחד לא לשלב הלימוד בו היתה מצויה המבקשת. לאור האמור, קבעה היא כי ניתן לחייב את המשיבות לפצות את המבקשת בגין נזקיה, וזאת על סמך עדותו של מדריך הרכיבה וללא צורך בחוות דעת מומחה.

5.

המבקשת אינה משלימה עם פסק דינה של ערכאת הערעור ומבקשת כי תינתן לה רשות לערער על פסק הדין. המבקשת סומכת ידיה על פסק דינה של שופטת המיעוט וסבורה כי בעוד שזו בחנה באופן ישיר ובלתי אמצעי את העובדות, הרי ששופטי הרוב נזקקו הגיעו למסקנה "בלתי אפשרית", לפיה נדרשת חוות דעת מומחה כדי לפסוק במקרה הנדון. המבקשת מפרטת את הראיות שהובאו בפני הערכאות דלמטה, המלמדות, לשיטתה, שהתנהלותו של מדריך הרכיבה היתה רשלנית ושבסוסה הרלבנטית היה טמון פוטנציאל סיכון. עוד טוענת המבקשת כי לא הוזהרה כיאות מפני הסיכונים הטמונים בשיעורי הרכיבה וכי מן הראוי להחיל בעניינה את החזקה הקבועה בסעיף 41 לפקודת הנזיקין.

6.

לאחר שבחנתי את הבקשה ואת פסקי הדין של הערכאות הקודמות הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית חדשה בעלת חשיבות המצדיקה לדון בה ב"גלגול שלישי"; אף לגופו של עניין לא מצאתי בסיס להתערבותו של בית משפט זה, לאחר שטענותיה של המבקשת נבחנו בקפידה על ידי שתי הערכאות הקודמות.

אשר על כן הבקשה נדחית. בנסיבות העניין ומשלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.