רע"א 290/16 פלוני נ. קצין התגמולים

א.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ע' זרנקין והשופטות

ר' פוקס

ו ע' חן-ברק ) מיום 7.12.15 בע"ו 14608-05-15, בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטתה של ועדת הערעור לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959, מיום 10.3.15 בו"ע

275-02 . הועדה דחתה את ערעור המבקש על החלטת קצין התגמולים מיום 5.12.00. עניינה של הבקשה – הכרה בנכותו של המבקש.

רקע והליכים קודמים

ב.תיק זה עבר גלגולים אחדים בטרם הגיע לפתחו של בית משפט זה. המבקש גויס לצה"ל בתאריך 25.4.99 בפרופיל 97. לאחר גיוסו החלו להתפתח אצלו, לטענתו, דיכאון ולחצים נפשיים שהביאוהו לתחושת הלם וחנק בבסיס. במהלך שירותו הצבאי נתקף המבקש כאבי ראש עזים, שלאחריהם הופיע שיתוק חלקי בפניו. לאחר תקופה בה לטענתו עבר מסכת התעללויות מידי מפקדיו שבגינן ביקש לעבור תפקיד וסורב, נפקד המבקש למשך תקופה, וסוף דבר שוחרר מצה"ל בפרופיל 21. המבקש טען בתביעתו בפני קצין התגמולים, כי מסכת הלחצים, החרדות והדכאונות שחוה במסגרת שירותו הצבאי גרמו לו לנכות נפשית ולשיתוק בפניו.

ג.ביום 5.12.00 קבע קצין התגמולים, כי לא נמצא קשר בין השיתוק, כאבי הראש ומצבו הנפשי המעורער של המבקש לבין תנאי שירותו. המבקש הגיש ערעור על ההחלטה לועדת הערעור לפי חוק הנכים, וזו קיבלה ביום 27.11.07 את ערעורו וקבעה כי המחלה בה לקה והמצב הנפשי אליו נקלע נגרמו עקב השירות הצבאי. במסגרת ההליך הביא המבקש שתי חוות דעת מומחה מטעמו. בחוות הדעת הראשונה, של המומחה ד"ר קראקרה, נקבע כי המבקש סובל מתסמונת פוסט טראומה וכי זו נגרמה בשל הלחצים שגרם השירות הצבאי, וספציפית בעקבות שלושה אירועים אותם חווה המבקש בעת שירותו הצבאי: בראשון היה עד לפציעתו של חברו, בשני עבר, על פי הצהרתו, שורה ארוכה של התעללויות נפשיות ובשלישי נשלח ללוות את גופתו של חברו שנהרג בתאונת דרכים והיה אחד מטומני הגופה. רמת הנכות הנפשית שנקבעה למבקש בחוות הדעת עמדה על 20%. גם בחוות הדעת השניה מטעמו של המבקש, מאת המומחה ד"ר וייל, נקבע כי המבקש סובל מנכות נפשית של 20% עקב השירות הצבאי. באשר לקשר הסיבתי נאמר, כי בהעדר הפרעות עובר לגיוס, צירוף המקרים בין הופעת ההפרעות הראשונות לבין חשיפתו של המבקש למשטר הצבאי השונה מתנאי חייו הקודמים, תוך טעויות גסות והזנחה בגישה הטיפולית, יש להכיר בתנאי השירות כגורם לנכות הנפשית. המשיב הגיש גם הוא חוות דעת מומחה מטעמו, ד"ר בן אפרים, על פיה אין המבקש סובל מתסמונת פוסט טראומטית, אלא מהפרעת אישיות שלא נגרמה בעקבות השירות הצבאי אלא נובעת מגורמים מולדים. הועדה בפסק דינה קבעה, כי עובר לגיוס לא סבל המערער ממחלה כלשהי, והעדיפה, כאמור, את חוות דעתו של ד"ר קראקרה על פני זו של ד"ר בן אפרים "הן מנימוקיה והן מהאנלוגיה [...] מהפסיקה אשר דנה בסוגיות מעין אלה" (פסקה 13 לפסק דינה של הועדה). נפסק, כי המחלה נשוא הדיון נגרמה עקב השירות הצבאי, והוכרה נכות של 20% למבקש.

ד.על פסק דין זה הגיש קצין התגמולים ערעור לבית המשפט המחוזי, בטענה כי פסק דינה של הועדה אינו מנומק. ביום 13.1.09 קיבל בית המשפט הסכם פשרה שנעשה בין הצדדים ונתן לו תוקף של פסק דין. על פי ההסכם הוחזר התיק לועדת הערעור לשתי מטרות: להחלטה בעניין השיתוק וכאבי הראש אליהם לא התייחסה חוות הדעת של ד"ר קראקרה; ולבדיקה חוזרת של הראיות לשם החלטה חדשה בעניין הקשר הסיבתי בין השירות הצבאי לבין מצבו הנפשי של המבקש. בדיון ביום 31.3.09 ויתר המבקש על טענת הקשר הסיבתי בכל הקשור לשיתוק ולכאבי הראש, ולכן דנה הועדה רק בשאלת הקשר הסיבתי בין מצבו הנפשי של המבקש לבין שירותו הצבאי.

ה.ביום 11.8.09 מונה בהסכמת הצדדים מומחה מטעם הועדה. בחוות דעת המומחה, ד"ר מירז, מיום 10.1.11 נקבע המבקש סובל מדיכאון ברמה קלה עד בינונית ומטראומטיזציה נפשית מתמשכת. המבקש, לפי חוות הדעת, סבל גם קודם לשירות מקוי אישיות נוקשים וקשיי הסתגלות, אך המומחה לא התרשם כי הוא סובל מהפרעת אישיות. הקשיים אותם חוה המבקש בעת שירותו הצבאי הביאו, על פי חוות הדעת, לתגובת מצוקה, שכיום ביטוייה הנם בחלקם פוסט-טראומטיים. מכאן קבע המומחה כי המבקש סובל מנכות נפשית של 15% שנגרמה עקב השירות. לדברי המומחה, שנחקר ביום 28.10.14 על חוות דעתו, לא עמדו בפניו בעת כתיבת חוות הדעת אינדיקציות לקיומם של אירועים ספציפיים שגרמו לתגובת המצוקה, אך הוא ציין כי הפרעה פוסט טראומטית יכולה להיגרם מתגובה סובייקטיבית לאירועים שונים שאינם עולים במבחן אובייקטיבי כדי אירוע דחק חריף.

ו.ביום 7.11.15 הפכה ועדת הערעור, בהרכב מחודש, את החלטתה של ועדת הערעור הראשונה, וקבעה כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי כזה. הועדה קיבלה את המצג העובדתי שבחוות דעתו של ד"ר מירז, אך לא קיבלה את המסקנה המשפטית לפיה יש קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין מצבו הנפשי של המבקש. לפי קביעת הועדה, על פי דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אורית אביאן

נו (5) 732 (2002) (להלן: הלכת אביאן ), כדי שיתקיים קשר סיבתי משפטי בין השירות הצבאי לנכות נפשית קונסטיטוציונלית – קרי, מחלה המקננת בגופו של החולה ועלולה להתפרץ במהלך השנים – שפרצה במהלכו, לא די בכך שהחולה חוה באופן סובייקטיבי אירוע כלשהו כטראומטי, ונדרש גם יסוד אובייקטיבי. את טענתו של המבקש כי עבר מסכת התעללויות דחתה הועדה, וקבעה כי אילו עבר המבקש התעללות, היה נוצק לה תוכן קונקרטי בדיווחיו. העובדה שטענה זו נטענה כטענה כללית בלבד מוכיחה לקביעת הועדה, כי לא היה מדובר בהתעללויות, אלא בקשיים שחוה באופן סובייקטיבי. בנוסף קבעה הועדה כענין עובדתי, כי האירועים הספציפיים שציין המבקש כטראומטיים – מותו של חברו בהתהפכות רכב צבאי ופציעה של חברו מפליטת כדור – לא נצרבו בתודעתו כטראומה אף לא באופן סובייקטיבי. את קביעתה ביססה הועדה על כך, שתיאור האירוע בו נהרג חברו של המבקש מהתהפכות רכב תואר באופן שונה בחוות הדעת השונות (בגדרי חוות הדעת של ד"ר מירז טען המבקש, כי ליוה את אימו של החבר בעת זיהויו של בנה בבית החולים, ולא שהיה אחד מטומני הגופה כפי שתיאר בחוות הדעת של ד"ר קראקרה); על כך שבחוות דעתו של מומחה הועדה לא היו תיאורים של זכרונות חודרניים קונקרטיים הקשורים לאירוע בו היה עד לפציעת חברו; ועל כך שאין אזכור של אירועים אלה בתיעוד הרפואי מזמן אמת, ובתצהיר שצורף לתביעה המקורית להכרת זכות מקצין התגמולים. לעומת זאת קבעה הועדה כי השירות כמכלול, על המבנה ההיררכי הנוקשה שלו, אכן נחוה על ידי המבקש באופן טראומטי מבחינה סובייקטיבית, אך אין בכך כדי להקים את היסוד האובייקטיבי על פי הלכת אביאן , בו "נדרשים אירועים שמשקלם ממשי מבחינת עצמתם, ויסודם בשירות הצבאי ככזה, מעבר להיותו מסגרת הירארכית" (פסקה 8 לפסק דינה של הועדה).

ד.על פסק דינה של הועדה עירער המבקש לבית המשפט המחוזי. בפסק דינו מיום 7.12.15 דחה בית המשפט את הערעור. בית המשפט קבע כי על פי סעיף 34(א) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959, ההכרעה בממצאים עובדתיים נתונה לשיקולה הבלעדי של הועדה. בהתאם לכך קיבל בית המשפט את קביעותיה העובדתיות של הועדה באשר לאירועים הטראומטיים. באשר לשאלת הקשר הסיבתי המשפטי קיבל בית המשפט את קביעתו של בית משפט השלום, כי בהיעדר אירועים חריגים, עצם המעבר למסגרת הצבאית אינו מקים את היסוד האובייקטיבי לפי הלכת אביאן (לשאלת החלתה של הלכת אביאן במקרים הדומים לזה, ראו לאחרונה פסק הדין ברע"א 7715/13 פלונית נ' קצין התגמולים (8.5.2016), בדעת הרוב).

בקשת רשות הערעור

ה.את בקשת רשות הערעור תומך המבקש בעיוות הדין שנטען כי נגרם לו בעקבות הגלגולים השונים אותם עבר התיק. ראשית נטען, כי פוסט-טראומה, ממנה סובל המבקש לטענתו, היא מחלה המשתנה מטבעה עם הזמן, ולכן חוות דעת המומחה מטעם ועדת הערעור, שניתנה זמן רב לאחר שחרורו של המבקש, 13 שנים במקרה זה, לא יכלה ליתן את תמונת המצב האמיתית ובהתבססות עליה יש משום עיוות דין. שנית נטען, כי שינוי ההרכב בין הועדה הראשונה לשניה גורם גם הוא לעיוות דין למבקש, זאת כיון שהועדה הסתמכה על חקירתו של המבקש על ידי ההרכב הראשון, ולא שמעה מחדש את המבקש ואת המומחים שנתנו את חוות הדעת מעיקרא.

ו.ביום 21.3.16 נתבקשה תגובת המשיב, וזו נתקבלה ביום 19.4.16. לטענתו בקשה זו אינה מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי בהתאם לתנאים שנקבעו בפסיקה על פיה רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור על החלטה של ועדת ערעור לפי חוק הנכים תינתן במשורה. עוד נטען כי לא נפל כל פגם בהליכים, ובכל מקרה לא כזה העולה כדי עיוות דין, שכן התמשכותם ארעה בשל התנהלותם ה"טבעית", בין היתר בהסכמת המבקש ובא כוחו.

הכרעה

ז.לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, חוששני, עם כל הצער על מצב המבקש, כי אין בידי להיעתר לה. הלכה פסוקה היא כי רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן במקרים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים או כאשר ההכרעה בבקשה נדרשת לשם מניעת עיוות דין חמור. אף שגלגוליו השונים של התיק גרמו ללא ספק צער למבקש, מקרה זה אינו נכלל לגופו בחריגים אלה.

ח.כאמור, טוען המבקש כי הסתמכותה של הועדה על חוות דעת המומחה עולה כדי עיוות דין, כיון שבין שחרורו לבין מתן חוות הדעת חלף זמן רב. קשה להלום טענה זו. במקרה זה מונה המומחה מטעם הועדה בהסכמת הצדדים, קרי, גם בהסכמתו של המבקש, ועל כן בכך כשלעצמו אין לראות עיוות דין.

ט.באשר לטענת המבקש לגבי עיוות הדין הנגרם לו מהחלפת הרכב הועדה. על פי תקנה 177 לקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984: "נמנע משופט, מכל סיבה שהיא, לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדות שנרשמה בפרוטוקול הדיון או שצורפה אליו כאילו הוא עצמו שמע או רשם את העדות, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו". במקרה זה הסתמכה הועדה בפסק דינה על הפרוטוקולים של חקירת המבקש על ידי הרכב הועדה הראשון. יש לציין שתקנה זו חלה גם כאשר השופט הראשון שמע את כל העדויות ולשופט השני לא נשאר אלא לכתוב את פסק הדין (ע"א 444/94 אורות ייצוג אמנים והפקות נ' גלי עטרי , פ"ד נא(5) 241, פס' 5 לפסק דינה של השופטת, כתארה אז, ביניש (1997)) במקרה זה ההרכב השני של הועדה המשיך לשמוע עדויות בתיק, ואף חקר את מומחה הועדה שמינה ההרכב הראשון. לכן אין להלום את טענת המבקש לעיוות דין בהקשר זה. כן יצוין, כי במסגרת ההליך לפני הועדה השניה לא ביקש המבקש להיחקר לפניה או לחקור את המומחים מטעם הצדדים. אין לראות איפוא בשינוי בהרכב הועדה ובאי חקירתם המחודשת של המבקש ושל המומחים משום עיוות דין.

י.על רקע האמור, אין בידי להיעתר לבקשת רשות הערעור. בנסיבות, אין צו להוצאות.