רע"א 2910/17 רע"א 2910/17

1.

בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים ת' בזק-רפפורט , ע' זינגר ,

א' רון ) מיום 28.2.2017 בע"א 68164-09-16, בגדרו התקבל ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופטת מ' שרביט ) מיום 20.7.2016 בת"א 53471-12-13.

2.

המשיב הוא בעל הזכויות בנכס בירושלים בו פועלת פיצרייה (להלן: העסק ), ובעל הזכויות גם בסימן המסחר שלה - " Jerusalem II ". ביום 13.6.2004 התקשר המשיב עם אברהם סמואלס בהסכם להשכרת הנכס, במסגרתו גם התיר לסמואלס להפעיל את הפיצרייה. בהסכם זה צוין עוד כי "המשכיר יעביר את קו הטלפון של החנות לרשות השוכר במחיר עלות של בזק" (סעיף 7 להסכם, צורף כנספח 3 לבקשה). יצוין כבר כאן כי חרף האמור בהסכם, סמואלס לא רכש מהמשיב את קו הטלפון ששימש את הפיצרייה, וזה רשום עד היום על-שם המשיב. ביום 28.6.2007 נחתם זכרון דברים בין המשיב לשי ועפרה לוי להשכרת הנכס להם במקומו של סמואלס. ביום 1.7.2007 מכר סמואלס לזוג לוי את זכויותיו (כשוכר) בעסק, לרבות השימוש בסימן המסחר של העסק ובקו הטלפון האמור, תמורת 35,000 ש"ח. בהמשך, ביום 16.12.2012 התקשרו הזוג לוי עם המבקשים דכאן ב"הסכם למכירת זכויות בעסק פיצה", במסגרתו העבירו למבקשים, בין היתר, את זכויותיהם בסימן המסחר, ברשימת המוצרים הנמכרים המיוצרים בעסק, וכן את רשימת הספקים ורשימת הלקוחות (סעיף 4 להסכם, צורף כנספח 9 לבקשה), וזאת תמורת סך של 450,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

ביום 30.1.2013 הגיש המשיב תביעה לפינוי הנכס בטענה כי העברת השכירות והחזקה בנכס לידי המבקשים נעשתה ללא דיווח וללא מסירת פרטיהם, וממילא ללא הסכמתו, ולכן מהווה הפרה יסודית של זכרון הדברים שערך עם לוי, המקנה למשיב זכות לביטולו (ת"א 58229-01-13). במסגרת ההליך הגיעו הצדדים להסכמה כי החזקה בנכס תוחזר לידי המשיב ביום 28.5.2017.

בחודש ינואר 2013 העביר המשיב את קו הטלפון ששימש את העסק לרשות פיצרייה אחרת שברשותו בשכונה אחרת בעיר. נוכח כך הגישו המבקשים תביעה נגד המשיב בה טענו לזכויות בקו הטלפון, וכן דרשו סעדים כספיים בסך כולל של 415,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו להם לטענתם בשל העברת הקו.

3.

בית משפט השלום קבע כי למבקשים עומדת זכות לשימוש בקו הטלפון למשך תקופת השכירות, על סמך המצג שיצר המשיב במשך השנים כלפי שוכרי הנכס. בית המשפט מצא כי המשיב הפר זכות זו בכך שנטל את הקו באופן חד-צדדי לטובת שימוש בו בפיצרייה אחרת שברשותו, והורה למשיב להחזירו לשימוש המבקשים עד לעזיבתם את הנכס. עוד פסק בית המשפט פיצוי בסך 70,000 ש"ח לטובת המבקשים, על בסיס אומדן רווחי המשיב עם נטילתו את קו הטלפון וקבלת הזמנות דרכו.

4.

המשיב הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, ובמקביל הגישו המבקשים ערעור שכנגד ביחס לשיעור הפיצוי שנפסק לטובתם. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב וביטל את הסעדים שנפסקו לטובת המבקשים בבית משפט השלום. בית המשפט המחוזי קבע כי אכן הוסכם בין המשיב לסמואלס כי עומדת לסמואלס האפשרות להעביר בעתיד את קו הטלפון על שמו תוך תשלום עלות הקו, אולם אפשרות זו לא מומשה על-ידיו והקו נותר רשום על שמו של המשיב. בית המשפט המחוזי קבע כי הגם שהמשיב לא הביע התנגדות שסמואלס יעשה שימוש בקו הטלפון, לא היה מקום לקביעה כי המשיב הציג מצג כלשהו כלפי המבקשים - שעל כניסתם לנכס כלל לא ידע - לפיו קו הטלפון מהווה חלק בלתי נפרד מהעסק ועומד לשימושם, ובוודאי שלא לחייבו בפיצויים על יסוד מצג שכזה. משכך קבע בית המשפט המחוזי כי לא עמדה בפני המשיב מניעה חוקית מהעברתו של קו הטלפון למקום חלופי.

5.

מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שלפני, בגדרה טוענים המבקשים כי עניינם מעלה סוגיות משפטיות בעלות חשיבות כללית, וכי נסיבות המקרה ממילא מביאות ל"ריכוך" התנאים לקיום דיון ב"גלגול שלישי" בתיק. לגופו של ענין טוענים המבקשים כי נוצרה אצלם הסתמכות ביחס לשימוש בקו הטלפון ברכישתם את הזכויות בנכס ובעסק. המבקשים טוענים כי הם רכשו מהשוכרים הקודמים זכויות אלה - כולל מוניטין העסק ומצבור לקוחותיו - בתמורה מלאה, וכי קו הטלפון אליו מתקשרים הלקוחות להזמנת המוצרים, הוא חלק בלתי נפרד מכך. לשיטתם, המשיב ויתר על זכויותיו בקו הטלפון עוד בחוזה שערך מול סמואלס, ומאז עברה הסכמה זו משוכר לשוכר עד למבקשים. משכך, נטען, יש לקבוע כי הם בעלי הזכויות בקו, וזאת בהיקש מ"תקנת השוק" במיטלטלין לפי סעיף 34 לחוק המכר, התשכ"ח-1968, שכן הם רכשו זכויות אלה בתום לב ובתמורה ממשית. לחלופין, טוענים המבקשים כי גם אם ייקבע כי המשיב היה רשאי ליטול את קו הטלפון לחזקתו, הוא עדיין פעל בניגוד לדין עת קיבל הזמנות דרך קו הטלפון בנצלו את המוניטין ומצבור הלקוחות של העסק, וכי לפיכך יש לחייבו בתשלום פיצויים לטובת המבקשים על עשיית עושר ולא במשפט, לפי אומדן הרווחים שהשיג מאז נטל את קו הטלפון לרשותו.

6.

לאחר עיון בבקשה הגעתי למסקנה כי דינה להידחות, וזאת בלא צורך בתגובת המשיב. כידוע, על בקשות רשות לערער ב"גלגול שלישי" חלה אמת מידה מצמצמת, לפיה רשות ערעור תינתן רק כאשר הבקשה מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת או במקרים בהם נדרשת התערבות בית משפט זה משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין חמור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3 ) 123 (1982)) . חרף האמור בבקשה, עיון בה מגלה כי אין היא עומדת במבחן זה, משטענות המבקשים נטועות כולן בעובדות המקרה ובמחלוקת הפרטנית בין הצדדים.

אעיר מעבר לנדרש כי גם לגופו של ענין אני סבור כי עיקרו של פסק הדין עומד על טעמים יציבים, משאין לחייב אדם במצג שמעולם לא יצר כלפי תובעיו. עקרון תום הלב מונע מאדם מלפעול "בניגוד להתנהגות קודמת שלו" (גבריאלה שלו דיני חוזים - החלק הכללי 120 (2005)), אך ה"התנהגות" הנדונה, קרי: העדר התנגדותו של המשיב לשימוש בקו הטלפון בעסק, מעולם לא הופנתה כלפי המבקשים - נגדם אף הגיש המשיב תביעה לפינוי הנכס, משכניסתם אליו לא הוסדרה מולו - ואלו לא היו רשאים להסתמך עליה. למעשה, הגורם היחיד שיכול היה להציג מצג כלשהו כלפי המבקשים באשר לקו הטלפון בעסק הם בני הזוג לוי, ממנו רכשו המבקשים את הזכויות בעסק.

7.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. משלא נתבקשה תשובת המשיב לא אעשה צו להוצאות.