רע"א 2923/10 כלל חברה לביטוח בע"מ נ. גטאצ' ביתאולין

1.

בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטת מ' ברנט ), במסגרתה נדחתה בקשת המבקשות לחזור בהן מהודאתן בחבותן.

המשיב 1 (להלן: המשיב ) הגיש לבית המשפט המחוזי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, בתאונת דרכים (להלן: התאונה ). עובר לתאונה, אירעה לרכבו של המשיב תאונה עצמית, בגינה הופסקה נסיעת רכבו והוא הועמד בצד הכביש. המשיב נפגע בעת שעמד על הכביש, על ידי רכב הנהוג בידי משיבה 3. לאור האמור, תבע המשיב את מבטחות רכבו, כלל חברה לביטוח בע"מ ואבנר - איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (להלן: המבקשות ), את המשיבה 2, איי.איי. ג'י. ביטוח זהב בע"מ, כמבטחת הרכב הפוגע ואת המשיבה 3, נהגת הרכב הפוגע (שתיהן ביחד להלן: המשיבות ).

2.

לאחר הגשת כתב התביעה ניהלו הצדדים משא ומתן בניסיון לסיים את התיק בפשרה, במסגרתו נתנו המבקשות את הסכמתן למחיקת התביעה נגד המשיבות תוך שהן נוטלות על עצמן את האחריות לקרות התאונה ואת החבות לפיצוי המשיב בגין הנזקים שנגרמו ושייגרמו לו כתוצאה מהתאונה. לאור האמור הגישו הצדדים לבית המשפט בקשה מוסכמת למחיקת המשיבות (להלן: הבקשה המוסכמת ) וביום 25.9.06 נעתר בית המשפט לבקשתם.

3.

לאחר הדברים האלה, הגישו המבקשות, ביום 23.7.09, בקשה לחזור בהן מהודאתן – שכונתה על ידן "הודאה פורמלית" – וזאת מן הטעם שלטענתן חל שינוי מהותי בהלכה המשפטית ובפרשנות המשפטית, לעומת זו שהיתה נהוגה ומקובלת במועד בו הוגשה הבקשה המוסכמת. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. בית המשפט סקר בהרחבה את פסק הדין ברע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עזבון המנוח אלחמיד ז"ל (טרם פורסם, 27.2.06; להלן: פרשת סולל בונה ) , בעניין השפעתה של הלכה חדשה שנפסקה והוחלה רטרוספקטיבית, על הסכם שנכרת בין תובעים לבין חברת ביטוח לסיום הסכסוך ביניהם. בפרשת סולל בונה נפסק כי העיזבון והתלויים אינם רשאים להשתחרר מן ההסכם, על אף שדיני הפיצויים שונו רטרוספקטיבית, שכן ההנחה היא שצדדים לפשרה נוטלים על עצמם את הסיכון של פסיקה חדשה. בית המשפט המחוזי קבע כי בדומה לפרשת סולל בונה , המבקשות שהן חברות ביטוח, היו צד להסכם ונטלו במסגרתו אחריות לפיצוי המשיב. נפסק – "מבלי לקבוע אם היה שינוי בהלכה אם לאו, דבר המוטל בספק..." – כי גם אם המבקשות-המבטחות הסתמכו על הלכה קודמת, הרי שמדובר בהסכם שנחתם בשנת 2006, והמבקשות אינן יכולות להשתחרר מהסכמתן, שניתנה תוך לקיחת סיכון כי ההלכה תשונה.

4.

המבקשות אינן משלימות עם ההחלטה. הן טוענות לשינוי בהלכה המשפטית המשפיע על חובות הצדדים: במועד הודאתן בחבות, שלטה בכיפה ההלכה שנפסקה בע"א 554/89 מדינת ישראל נ' אלרהב , פ"ד מה (2) 338 (להלן: הלכת אלרהב ), ואולם – כך לשיטתן – הלכה זו שונתה ברע"א 10875/08 שרון נ' אליהו בע"מ (טרם פורסם, 10.4.09. להלן: הלכת שרון ) . המבקשות מוסיפות וטוענות כי בשעתו, עתרו הן למחיקת המשיבות מכתב התביעה – הא ותו לא. משכך, סבורות הן כי בית המשפט שגה בקובעו כי בין הצדדים נחתם הסכם פשרה המסדיר באופן סופי וכולל את המחלוקות ביניהם, שכן לכל היותר מדובר לטענתן בהסכם דיוני, שנועד לייעל ולקדם את ההליכים בתיק. המבקשות מדגישות כי הן נתנו את הסכמתן למחיקת המשיבות, אך לא לדחיית התביעה נגדן. עוד טוענות הן כי בקשתן לחזור בהן מהודאתן הוגשה בעת שהדיון בתיק מצוי בשלב קדם המשפט, טרם נתקיימו בו ישיבות ענייניות כשלהן ואף טרם הושלמו בו ההליכים המקדמיים. נוכח האמור, כך נטען, אין כל פגיעה באינטרס ההסתמכות של המשיב, שיפוצה בכל מקרה – בין אם על ידי המבקשות ובין אם על ידי המשיבות. אשר לאינטרס ההסתמכות של המשיבה 2 - המבטחת, טוענות המבקשות כי ככל שיגרם למשיבה זו נזק, ניתן יהיה לרפאו באמצעות פסיקת הוצאות. למבקשות לעומת זאת, כך נטען, ייגרם נזק בלתי הפיך אם לא יתאפשר להן לחזור בהן מהודאתן בחבות, ולא תינתן להן האפשרות לקיים בירור אמיתי של נסיבות התאונה.

5.

המשיב והמשיבה 2 סומכים ידיהם על החלטת בית המשפט המחוזי. בין השאר טוענים הם כי הבקשה המוסכמת למחיקת המשיבות אינה בבחינת "הודאה פורמאלית", אלא היא הסכם מחייב, שקיבל תוקף של החלטת בית המשפט, ועל כן שומה היה על המבקשות להגיש בקשה לביטול החלטה או פסק דין ; כי לכל היותר מדובר בטעות בכדאיות העסקה, שאינה מהווה עילה על פי דין לביטול ההסכם; כי "ההודיה" הנטענת אינה ממלאת אחר הוראות תקנה 104 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; כי מאזן הנוחות ושיקולי הצדק נוטים באופן ברור לטובתם; כי קבלת הבקשה תגרום לפגיעה חמורה באינטרס ההסתמכות שלהם; וכי הלכת שרון כלל אינה משנה את הלכת אלרהאב .

6.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. כבית המשפט המחוזי, אף אני סבור כי אין כלל צורך להידרש לשאלה אם חל שינוי במצב המשפטי החל, שכן המבקשות כבולות בהסכמתן לשאת באחריות לקרות התאונה – הסכמה שמצאה ביטויה בבקשת המחיקה המוסכמת שהוגשה לבית המשפט בשנת 2006. במסגרת נימוקי בקשתן לבית המשפט המחוזי, ציינו המבקשות כי "בתיק זה נוהל מו"מ בין הצדדים לשם קידום ההליכים בתיק, מחוץ לכותלי בהמ"ש הנכבד, כאשר במסגרת המו"מ הושגה, בין היתר, הסכמה בין הצדדים , לפיה הנתבעות... [המבקשות] נוטלות על עצמן את האחריות לקרות התאונה נשוא התביעה ומכוח זה, את פיצויו של התובע [המשיב] בגין הנזקים אשר נגרמו ויגרמו לו כתוצאה מהתאונה האמורה" [הדגשות הוספו – א' ר']. בקשת המחיקה היא, אפוא, פרי משא ומתן שנערך בין הצדדים והיא משקפת את ההסכמה אליה הגיעו, הסכמה לה ניתן תוקף משפטי מחייב. בקשה זו הביאה לסיום סופי את המחלוקת בשאלה על מי מוטלת החובה לפצות את המשיב בגין נזקיו בעטיה של התאונה. מבחינת המשיבות – משנקבע כי הן אינן נושאות בחבות, הסתיים הסכסוך בתיק. ההתדיינות בתיק בשאלת גובה הנזק נמשכה בין המבקשות לבין המשיב, תוך מינוי מומחים מוסכמים, קבלת חוות דעת, תשלום תשלומים תכופים ומתן הצעת פיצוי סופית על ידי המבקשות. נוכח האמור, אין המבקשות יכולות לעתור היום להשיב את הגלגל לאחור, ולשוב ולצרף את המשיבות להליך שהתנהל בהעדרן במשך למעלה משלוש שנים, ובצדק נדחתה בקשתן. למותר להדגיש גם את אינטרס המשיב לסיים את ההתדיינות בהקדם.

לא מצאתי אפוא כל עילה להתערב בהחלטת בית המשפט קמא. אשר על כן בקשת רשות הערעור נדחית. המבקשות ישאו בהוצאות המשיב ובהוצאות המשיבה 2 בסך 7,000 ₪ לכל אחד.