רע"א 2928/02 ג.מ.ח.ל. חברה לבניה 1992 בע"מ נ. כהן אדמונד

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים י' עדיאל, א"צ בן זמרה, מ' מזרחי) מיום 27.2.02 (ע"א 1467/00). בפסק דינו דחה בית המשפט המחוזי את ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' אגמון-גונן).

1.המשיב רכש מהמבקשים חנות ומחסן (להלן: הנכס) בפרוייקט "שוק קניון אגריפס" בירושלים, על-פי הסכם מיום 5.7.95 (להלן: ההסכם). בהסכם התחייבו המבקשים למסור למשיב את החזקה בנכס עד ליום 30.7.97. מועד המסירה חלף והנכס לא נמסר, וביום 17.11.97 שלחו המבקשים למשיב מכתב, בו נאמר כי ייאלצו לאחר במסירת הנכס וכי המסירה תתבצע ביום 30.1.98. משחלף אף מועד זה והנכס לא נמסר, פנה המשיב למבקשים במכתב מיום 26.5.98, בו נתן למשיבים אורכה לתיקון ההפרה עד ליום 30.6.98. במכתבו הודיע המשיב למבקשים כי אם ההפרה לא תתוקן, הוא יראה בכך הפרה יסודית וידרוש את ביטולו של ההסכם. מכתבו של המשיב לא נענה. ביום 26.6.98 שלח המשיב למבקשים תזכורת, בה ציין כי אי מתן תשובה יגרום לביטול ההסכם. בינתיים, ביום 24.6.98 שלחו המבקשים למשיב מכתב בו נאמר כי האיחור במסירת הנכס נובע מדרישת נציגות הדיירים, אשר ביקשה לדחות את מועד פתיחת "השוק קניון" ליום 15.8.98. במענה, הודיע המשיב למבקשים, כי אינו חבר בנציגות הדיירים ועל כן אין בהסכמה שהושגה בין הנציגות לבין המבקשים לחייבו. לפיכך, הודיע המשיב למבקשים כי אם החזקה בחנות לא תימסר לו תוך 7 ימים ממועד קבלת מכתב זה, יבוטל ההסכם. מכתב זה התקבל אצל המבקשים ביום 12.7.98, ומכאן שהיה על המבקשים למסור למשיב את החזקה בחנות - על פי הארכה שקצב להם - עד ליום 19.7.98. חרף זאת, שלח המשיב למבקשים ביום 15.7.98 מכתב בו הודיע להם כי הוא מבטל את ההסכם (להלן: מכתב הביטול). באותו מכתב ציין המשיב, כי ביום 13.7.98 הזמינו אותו המבקשים לבוא ולראות את החנות שרכש, ולשם כך תואמה פגישה ליום 14.7.98. אולם כשעה לאחר תיאום הפגישה, הודיעו המבקשים על ביטול הפגישה וכן הודיעו שפגישה חדשה עם המשיב לא תתקיים עד סוף השבוע. תגובת המבקשים להודעת הביטול לא התקבלה, אולם במכתב מיום 20.7.98 הציעו המבקשים למשיב לקבל את החזקה בנכס ביום 26.7.98. המשיב סרב להצעה והודיע למבקשים כי מעת שנמסרה הודעת הביטול, אין הוא מחויב עוד בקבלת החזקה בחנות.

ביום 9.9.98 הגיש המשיב לבית משפט השלום תביעה נגד המשיבים להשבת הכספים ששילם בגין רכישת הנכס ולתשלום פיצויים שנגרמו לו בעקבות ההפרה. בכתב תביעתו טען המשיב לשלוש הפרות של ההסכם על ידי המשיבים: האחת, איחור במסירת הנכס; השניה, העובדה כי המחסן אותו התחייבו המשיבים למכור למשיב לא נבנה; השלישית, שימוש על ידי אחרים מטעם המבקשים בחנותו של המשיב.

2.בית משפט השלום קיבל את שתי טענות ההפרה הראשונות להן טען המשיב, וחייב את המבקשים להשיב למשיב את הסכומים ששולמו על ידו על חשבון המכר, וכן לפצותו בגין הוצאות שהוציא על ייפוי כוח נוטריוני, מס רכישה והפסד בגין מכירת חנות אחרת בסכום כולל של 570,000 ש"ח. אשר להפרה הנטענת בגין האיחור במסירת הנכס, קבע בית משפט השלום, כי אף לגישתם של המבקשים, המסירה החד הצדדית של הנכס למשיב היתה ביום 20.7.98, היינו לאחר תום האורכה שניתנה להם על ידי המשיב. משלא ביצעו המבקשים את מסירת החזקה למשיב עד לתום תקופת האורכה, זכאי היה המשיב לבטל את ההסכם. אשר להפרה הנטענת בגין אי בניית המחסן, קבע בית משפט השלום, כי המחסן שהובטח למשיב על-פי ההסכם מעולם לא נבנה, וכי בצדק סרב המשיב לקבל מחסן חלופי שהוצע לו על ידי המבקשים.

3.על פסק דינו של בית משפט השלום ערערו המבקשים לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם של המבקשים, בקובעו כי המשיב זכאי היה לבטל את ההסכם עם המבקשים, אם כי לא מהנימוקים עליהם ביסס בית משפט השלום את פסק דינו. בית המשפט המחוזי אימץ את מסקנתו של בית משפט השלום כי המבקשים אחרו משך שנה במסירת החזקה בחנות, איחור שאין לו צידוק על-פי ההסכם. עם זאת, קיבל בית המשפט את טענת המבקשים כי המשיב לא היה זכאי לבטל את ההסכם כבר ביום 15.7.98, ארבעה ימים לפני תום הארכה שנתן למבקשים לקיום ההסכם, שכן מתן ארכה למפר מונעת מהנפגע לשלוח הודעת ביטול, כל עוד לא עבר הזמן הסביר למילוי החיוב. נקבע כי העובדה שהמבקשים לא ניצלו את הארכה ולא קיימו את ההסכם במהלכה, אינה מכשירה את ביטול ההסכם קודם לסיומה של תקופת הארכה. עם זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לראות בעצם הגשת התביעה מתן הודעת ביטול, שכן כוונת הביטול עולה באופן חד משמעי מתביעת ההשבה שהגיש המשיב. לאור קביעה זו, עבר בית המשפט המחוזי לדון בשאלה האם רשאי היה המשיב במועד הגשת התביעה לבטל את ההסכם. בית המשפט קבע כי לאור העדויות בעניין מצבה של החנות במועד בו הציעו המבקשים למשיב לקבל את החנות לחזקתו, המבקשים היו יכולים ונכונים למסור את החזקה בחנות למשיב במועד זה. אשר למחסן, אימץ בית המשפט המחוזי את קביעתו של בית משפט השלום כי לא היה בידי המבקשים למסור למשיב את המחסן שהתחייבו למסור לו על-פי התשריט. כן קבע בית המשפט, כי כיום, שלוש שנים לאחר ביטול ההסכם, אין לקבל את הצעת המבקשים להעמיד לרשות המשיב את המחסן המקורי, כפי שהם מציעים לראשונה בהשלמת טיעוניהם.

4.על פסק דינו של בית המשפט המחוזי עותרים המבקשים ליתן להם רשות ערעור. המבקשים טוענים כי למשיב לא קמה הזכות לבטל את ההסכם בהסתמך על עניין המחסן, שכן עד למועד הגשת התביעה על ידי המשיב, לא הוזכר נושא המחסן כלל על ידי המשיב, ובכלל זה לא הוזכר בהודעות המשיב בדבר ביטול ההסכם. לטענתם המבקשים, קביעתו של בית המשפט סותרת את ההלכה לפיה צד לא יכול להסתמך על עילת ביטול שלא הופיעה בהודעת הביטול שנשלחה למפר. כן טוענים המבקשים כי בית המשפט לא דן בשאלת הצדק בביטול ההסכם, ולא נתן משקל ראוי למעשיו של המשיב ולחוסר תום הלב אשר עטף את פעולות המשיב בכל הנוגע לביטול ההסכם. כך גם לא נתן בית המשפט משקל ראוי לתוצאות הנובעות מביטול ההסכם, כגון: השקעות המשיבים בנכס וכדאיות הביטול עבור המשיב. עוד טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי לא דן בשאלה האם החוזה ניתן להפרדה, והאם לא ראוי לקבוע כי יבוטל רק חלקו של ההסכם המתייחס למחסן. לבסוף טוענים המבקשים, כי אין לראות בכתב התביעה הודעת ביטול, שכן מדובר בתביעת השבה.

5.לאחר שעיינתי בחומר שבפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם של הצדדים, המצדיקה דיון נוסף בפני בית משפט זה, שכן הטענות אותן מעלים המבקשים בבקשתם מעוררות שאלות הנוגעות ליישום הדין על העובדות הספציפיות של המקרה בלבד.

6.אף לגופם של דברים, לא מצאתי להתערב בממצאים העובדתיים שאושרו על ידי בית המשפט המחוזי ובמסקנות המשפטיות העולות מהן. אין בידי לקבל את טענת המבקשים, כי קביעתו של בית המשפט לפיה המשיב היה רשאי לבטל את ההסכם בהסתמך על ההפרה הנוגעת למחסן, עומדת בניגוד להלכה הפסוקה. אכן, בשורה של פסקי דין קבע בית המשפט העליון כי משהציע הנפגע נימוקים להודעת הביטול, אין הוא רשאי להסתמך על עילת ביטול שלא הופיעה בהודעתו המנומקת, אלא אם נתן כדין הודעת ביטול חדשה (ראו: ע"א 702/80 גלפשטיין נ' אברהם , פ"ד לז(4) 113, 122; ע"א 751/89 מוסהפור נ' שוחט , פ"ד מו(4) 529, 534; ע"א 1395/31 וינוגרד נ' ידיד , פ"ד מז(3) 793, 801; ע"א 3940/94 שמואל רונן נ' ס.ע.ל.ר. חברה לבניין בע"מ , פ"ד נב(1) 210; ע"א 8729/96 ש' כאכון מלונות ונופש בע"מ נ' עמידר (לא פורסם)). אין חולק כי בהודעת הביטול שנשלחה על ידי המשיב למבקשים ביום 15.7.98 לא נזכר עניין המחסן כטעם לביטול ההסכם, וכי עניין המחסן עלה לראשונה בכתב התביעה שהגיש המשיב לבית משפט השלום. אולם, אין באמור כדי למנוע מהמשיב לבטל את ההסכם בשל ההפרה הנוגעת למחסן, זאת, נוכח קביעתו של בית המשפט כי יש לראות בכתב התביעה שהגיש המשיב הודעה על ביטול ההסכם. נראה כי במועד זה שבו ליושנן גם עילות הביטול האחרות.

המבקשים טוענים כי אין לראות בכתב התביעה הודעת ביטול, הואיל והמשיב הגיש תביעה להשבה ולא תביעה לביטול ההסכם. טענה זו דינה להידחות. עמדו על כך המלומדים ד' פרידמן ונ' כהן בספרם "חוזים" (אבירם חלק ב' תשנ"ו), עמ' 1088-1087, כי:

"הגשת תביעה עשויה אף היא לשמש הודעת ביטול, אם נאמר בה כי התובע מבטל את החוזה, או אף אם הביטול משתמע מהתביעה, למשל, כאשר התביעה הנה להשבה. הטעם לכך ברור. ביטולו של חוזה (הניתן לביטול) מהווה תנאי להשבה מה שניתן על-פיו. מכאן שאפשר לראות בתביעה להשבה הודעה על ביטול חוזה".

אשר לטענת המבקשים כי ביטול ההסכם אינו צודק בנסיבות העניין, הרי שמדובר בטענה שעניינה קביעת ממצאים עובדתיים, ואין מקום כי בית משפט זה, בשבתו כערכאה שלישית, ידון בטענה זו.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.