רע"א 2938/00 ברק קרת דפנה נ. מנצור דגנית

1.המשיבה נפגעה בתאונת דרכים והגישה נגד המבקשים תביעה לבית משפט השלום לתשלום נזקיה בתאונה. בעלי הדין הסכימו בבית משפט השלום שלא להביא עדים ולנהל את הדיון על סמך מסמכים אשר כל אחד מהם יהיה רשאי להגיש ביחד עם סיכומיו בכתב, בדרך, אשר כונתה על ידם, כמופיע בפרוטוקול הדיון, "דיון סופי". אודה, שפשרה של הפרוצדורה המיוחדת המכונה "דיון סופי" אינו נהיר לי, אך השופטת גילאור, בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, הבהירה כי כוונתה של דרך דיון זו היא לקצר עד כמה שניתן את הדיון.

התאונה ארעה במהלך עבודתה של המשיבה, והוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי ( להלן: המוסד ) כתאונת עבודה. ועדות רפואיות של המוסד קבעו למשיבה נכויות זמניות בשיעור 100% למשך כשנה מאז התאונה ו30%- למשך פרק זמן נוסף של תשעה חודשים. נכותה הצמיתה נקבעה בשיעור 20% בתחום האורטופדי כש10%- הם כתוצאה מהתאונה. על אף שיעור נכות של 10% לצמיתות בלבד, נקבע על ידי בית משפט השלום שנכותה התפקודית כתוצאה מהתאונה, אשר שימשה מודד לשיעור הפסד ההשתכרות של המשיבה, היא בשיעור 20%. בקבעו כך, הסתמך בית משפט השלום, בין היתר, על החלטה של ועדה רפואית של משרד הבריאות, אשר קבעה כי אין מקום להפסיק את עבודתה של המשיבה ככוח עזר בבית חולים, אך העמידה את מספר שעות העבודה שהתובעת מסוגלת לבצע על 4 שעות, בעוד שעובר לתאונה עבדה התובעת בהיקף של ¾ משרה.

סך כל נזקיה של המשיבה נקבע על ידי בית משפט השלום לסכום של 321,550 ש"ח, ולאחר ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי נפסק לה סכום של 212,497 ש"ח בצירוף שכר טרחת עורך דין.

2.על פסק הדין הוגש על ידי המערערת ערעור לבית המשפט המחוזי. בבית המשפט המחוזי נחלקו הדעות. השופטים ברלינר ודר סברו שאין להתערב בפסק דינו של בית משפט השלום ואילו השופטת גילאור סברה שיש להתערב בו בנושא אחד. הנושא הוא, שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות של המשיבה עקב התאונה. לשיטתה, היה מקום לקבוע הפסד בשיעור של 10% ולא של 20%. בהתאם לכך, שיעור הפיצוי בגין הפסד השתכרות והפסד כושר השתכרות היה מופחת.

על פסק דין זה הוגשה בקשה זו לרשות ערעור.

3.בין נימוקי הבקשה מזכיר בא כוח המבקשות שבמהלך הדיון בבית המשפט המחוזי, הוצעה על ידי בית המשפט המחוזי הפחתה של 50,000 ש"ח מהסכום שנפסק על ידי בית משפט השלום, וניתן פסק דין על פי ההצעה, בכפוף לזכותן של המבקשות לחזור בהן מן ההסכמה. המבקשות אכן חזרו בהן ופסק הדין בוטל. עובדה זו, אשר מוזכרת בבקשה מספר פעמים, אין בה להועיל למערערות. מרגע שלא הושגה הסכמה בין בעלי הדין ובית המשפט פסק לגוף הערעור, אין בהצעה האמורה או בכל הצעה אחרת אשר הוצעה במסגרת משא ומתן בין בעלי הדין, לשנות את התוצאה.

4.בנימוקי הבקשה (בפיסקה א(1)) מייחס בא כוח המערערות לדעת הרוב בבית המשפט המחוזי, כי היא סברה שגם טעות של 100% אינה עילה להתערבות בית המשפט. אמירה זו אינה מדוייקת. אין קביעה בפסק דין הרוב כי נפלה טעות בשיעור כאמור בפסיקת הפסד ההשתכרות על ידי בית משפט השלום. כל שאומר השופט ברלינר בפסק דינו בהקשר זה הוא, שהסכום נפסק על הצד הגבוה, אך מבלי שיש הצדקה להתערב בו.

5.כבר אמרתי שפרושו של "דיון סופי" אינו נהיר לי. מוכן אני לצאת מהנחה שפסק דין על פי דיון כזה אין כמוהו כפסק דין על דרך הפשרה, ולהתייחס לפסק הדין של בית משפט השלום כפסק דין אשר ניתן לאחר שמיעת עדים בדרך שאינה מקוצרת. גם כך אין, לדעתי, מקום ליתן רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. ראשית, העניין המועלה על ידי המבקשות נוגע לעניינים עובדתיים הקשורים בנסיבות המקרה, אין בו כל חשיבות כללית ואין בו להצדיק, על פי הקריטריונים המקובלים בכגון דא, מתן רשות ערעור לערכאת ערעור שניה.

שנית, גם לעצם העניין, ספק רב הוא אם צודקות המערערות בטענתן. נוכח המעבר של המשיבה לעבודה של 4 שעות ליום בלבד עקב התאונה, קביעת הפגיעה בכושר ההשתכרות על ידי בית המשפט אינה כה בלתי מתקבלת על הדעת כדי שתחייב בהכרח להתערב בה.

התוצאה היא, שהבקשה לרשות ערעור נדחית. המבקשות ישאו בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ש"ח.