רע"א 2946/10 הס' מדיצינית הדסה נ. אליה רזיאל גדעון

1.

זוהי בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטת א' דודקביץ).

המשיבים 3 ו-4 (להלן: המשיבים ) הם הוריהם של תאומים, המשיבים 1 ו-2 (להלן: התאומים ), שנולדו עם מחלה מוחית וסובלים מנכות של 100% לצמיתות. מספר שנים קודם לכן נולדה למשיבים בתם הבכורה אורה שירה ז"ל (להלן: שירה ), שסבלה מנכות דומה ונפטרה ממחלתה. המשיבים תבעו את המבקשת ואת משיבים 5-9 (להלן: הנתבעים ). בתביעתם הם ייחסו לנתבעים רשלנות רפואית, מאחר שלא יידעו אותם בעניין הסיכון להולדת ילדים נוספים עם נכות של 100% עקב המחלה המוחית. כן טענו הם, בין השאר, כי גם לאחר שהמשיבה 3 (להלן: האם ) נכנסה להריון, המשיבים, שידעו על מחלתה של שירה ז"ל, לא הפנו את האם לבדיקות המקובלות ולא מנעו את הולדת התאומים. המבקשת והמשיבים מצידם טענו כי במועדים הרלבנטיים, בדיקת MRI מוחי במהלך ההיריון לא היתה מקובלת בנסיבות המקרה, ומכל מקום לא היתה בדיקה זו מעלה דבר. עוד טענו הם כי המחלה ממנה סובלים התאומים, בדומה לשירה ז"ל, היא מחלה ניוונית של החומר הלבן של המוח, שהתפתחה לאחר הלידה ועל כן לא ניתן היה לאתר אותה במהלך ההיריון.

2.

ביום 10.2.10 פנתה המבקשת לבית המשפט בבקשה לחייב את המשיבים להביא את אחד מהתאומים לנטילת בדיקת דם. לטענת המבקשת, התברר לאחד המומחים מטעמה, פרופ' פרידמן, כי במחלקה לגנטיקה במרכז הרפואי ע"ש סורוקה (להלן: סורוקה ) אובחנה מוטציה הגורמת למחלה גנטית המכונה "סינדרום בן זאב". המבקשת טענה כי אם התאומים סובלים מסינדרום זה, כי אז ברור שלא ניתן היה לאבחן את מחלתם במהלך ההיריון. המשיבים מצידם התנגדו לבקשה.

3.

ביום 10.3.10, בהתאם להחלטת הערכאה המבררת, המציאה המבקשת תשובה לתגובת המשיבים, אליה צרפה תעודת רופא של פרופ' פרידמן. בית המשפט הורה למבקשת להמציא את המאמר אודות המחקר (להלן: המאמר ) עליו נסמכת תעודת הרופא של פרופ' פרידמן. ביום 11.3.10 השיבה המבקשת כי לא ניתן להמציא את המאמר מאחר שטרם פורסם. בית המשפט הורה למבקשת לתמוך את בקשה במסמך מאת פרופ' בירק מסורוקה, בו יפורטו הבדיקה ומהותה. ואולם, עוד בטרם המציאה המבקשת מסמך כאמור – פסק בית המשפט כי משלא הומצא המאמר ולנוכח הבקשה והתגובות שהוגשו – דין הבקשה להידחות. בית המשפט קבע כי "יש להעדיף במקרה הנדון את זכותם של התובעים [המשיבים] לאוטונומיה ובחירתם שלא לעבור בדיקת דם, משלא הוכחה אסכולה רפואית או ספרות רפואית התומכת בקשר שבין תוצאות בדיקת הדם הנדונה לבין איתור המחלה". בית המשפט הוסיף וקבע בהחלטתו כי "הנתבעים יורשו כמובן לטעון בסיכומיהם על ההשלכות והנפקויות הראייתיות של סירובם זה". מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.

4.

המבקשת טוענת כי העובדה שהמאמר טרם פורסם אינה שוללת את האפשרות לבצע את הבדיקה הגנטית המבוקשת על ידה, וסבורה כי בשלב הדיוני הנוכחי, שומה היה על בית המשפט לבחון אם ביצוע הבדיקה רלבנטי לכאורה לעובדות השנויות במחלוקת. עוד טוענת המבקשת כי בית המשפט לא נתן את המשקל הראוי לעקרון בירור האמת, ונתן משקל גדול מדי "לפגיעה הזניחה, אם בכלל, באוטונומיה, הכרוכה בביצוע בדיקת דם פשוטה". המבקשת מדגישה כי בדיקת הדם המבוקשת מהותית להוכחת הגנתם של הנתבעים, שכן אם התשובה תהא חיובית – יהא בכך כדי לשלול את הקשר הסיבתי בין הרשלנות המיוחסת לנתבעים לבין הנזק. לבסוף טוענת היא כי סמכותו של בית המשפט להורות על הפניית בעל דין לבדיקה רפואית מעוגנת בתקנות 135 ו-137(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין ).

4.

המשיבים 1-4 בתגובתם סבורים כי יש להותיר את החלטת בית המשפט המחוזי על כנה מן הנימוקים שפורטו בה. הם טוענים כי היה מקום לדחות את הבקשה גם מנימוקים דיוניים. לטענתם, היה על המבקשת להגיש בקשה לתיקון כתב הגנה שכן מדובר בטענה רפואית שנדרשת לה תמיכה בחוות דעת, כאמור בתקנה 127 לתקנות סדר הדין, אך גם אם היתה מוגשת בקשה כזו – דינה היה להידחות, לשיטתם, לאור השלב בו מצוי המשפט. לבסוף טוענים הם כי הגורם המדויק לנזקי המוח כלל אינו רלבנטי. המשיבים 1-4 מבקשים גם להגיש לבית משפט זה עמוד מפרוטוקול הדיון שנערך בעניינם, הכולל קטע מחקירתה של פרופ' מיינר, מנהלת המכון לגנטיקה של הסתדרות מדיציונית הדסה. לטענם, עדותה של פרופ' מיינר מלמדת כי "תסמונת בר זאב" הנטענת כלל אינה מוכרת, ועל כן אין כל בסיס עובדתי ורפואי לבקשת רשות הערעור. המבקשת מצידה מתנגדת להגשת הפרוטוקול המבוקש.

5.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. אכן, באיזון שבין זכות הנתבעים להגיע לבירור האמת לבין זכותם של המשיבים 1-4 לשמור על האוטונומיה של גופם – גוברת זכותם של האחרונים, ועל כן יש לכבד את בחירתם שלא לעבור בדיקת דם. עם זאת, עמד בית המשפט המחוזי בהחלטתו על כך שלסירובם של משיבים 1-4 עשויות להיות "השלכות ונפקויות ראייתיות", וזכותם לטעון כאמור בסיכומיהם שמורה להם. אשר על כן, לא קמה בנסיבות העניין עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי על נימוקיה.

בקשת רשות הערעור נדחית. המבקשת תשא בהוצאות משיבים 1-4 ובשכר טרחת עורך-דינם בסך 10,000 ש"ח.