רע"א 2978/06 יצחק אגאי נ. רחל תלצור

1.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 6199/05 (השופטים מ' גל, צ' זילברטל ונ' סולברג), מיום 1.3.06, לפיו נדחה ערעור וערעור שכנגד על פסק הדין של בית המשפט השלום בירושלים בת"א 7910/03 (השופטת ג' כנפי-שטייניץ), מיום 3.3.05.

2.ואלה עיקרי העובדות הצריכות לעניין: הצדדים לערעור הם קרובי משפחה. המשיבה ואחיה החסוי, שיוצג בידי אפוטרופוס, הגישו תביעה לסלק את ידו של המבקש מנכס בו הוא מחזיק ברחוב גזר 3 בירושלים, בניין אבן מקורה גג רעפים (להלן: "הנכס"), ולחייבו בדמי שימוש ראויים. המשיבה היא הבעלים הרשום של 13/28 חלקים מן הנכס ולאח החסוי – 3/28 חלקים מן הנכס. את זכויותיהם בנכס קיבלו בירושה מהוריהם, יחד עם ארבעה אחים נוספים, שלכל אחד מהם 3/28 חלקים בנכס. המבקש הוא בנו של אחד האחים שנפטר והוא מחזיק בנכס יחד עם משפחתו מאז שנת 1984. המבקש טען מצידו כי הוא מחזיק בנכס כדין, שיפץ והשביח אותו במרוצת השנים ומעולם לא נדרש לשלם עבור השימוש בו. התביעה הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה, אך הועברה בשל חוסר סמכות עניינית לבית משפט השלום.

3.בית משפט השלום קבע כי המשיבה לא הוכיחה קיומו של הסכם פשרה שלפיו הסכימה למגוריו של המבקש בנכס למשך שלוש שנים בלבד. בית המשפט קבע עוד כי המשיבים הסכימו לכך שהמבקש יגור בנכס, הסכמה שבשתיקה, עד יום 6.7.99 בו פנו אליו בכתב בדרישה לסלק את ידו מהנכס. בית המשפט קבע גם כי לאור ההשבחות הרבות שעשה המבקש בנכס, אין מקום לסלק את ידו בלא כל פיצוי על השקעותיו. אף לאור העובדה שהמבקש רכש בינתיים את זכויות אחת האחיות בנכס, והוא הבעלים של 3/28 חלקים בנכס, נקבע כי אין עילה לסלקו, בייחוד עקב הצהרת המשיבה כי אינה מעוניינת לעשות בנכס שימוש, אלא רק להפיק ממנו רווחים. אשר לתביעת דמי השימוש הראויים, קבע בית המשפט, לאור חוות דעת שמאית שהוגשה, כי על המבקש לשלם סך של 60,099 דולר, החל מחודש אוגוסט 1999 ועד למועד מתן פסק הדין. בית המשפט דחה את הטענה בדבר קיזוז השקעות המבקש בנכס כנגד דמי השימוש הראויים שנפסקו, לאור דחיית סעד הסילוק ואי הוכחת שווי ההשקעות. בית המשפט מצא לנכון להעיר כי בנסיבות העניין הפתרון ההולם לסכסוך הוא לפרק את השיתוף בנכס. על פסק הדין הוגש, כאמור, ערעור וערעור שכנגד לבית המשפט המחוזי.

4.בית המשפט המחוזי דחה הן את הערעור והן את הערעור שכנגד. לאחר מתן פסק הדין נפטר האח החסוי, ונקבע בהסכמה כי סכום דמי השימוש הראויים שנפסק יופחת באופן יחסי בהתאם לחלקו של האח החסוי. אשר לדחיית התביעה לסילוק יד, סמך בית המשפט ידיו על חלק מנימוקי בית משפט השלום שלפיהם לא ניתן לסלק את המבקש מהנכס לאור זכויותיו בו וכן לאור הצהרת המשיבה כי אין ברצונה לעשות בנכס שימוש. אשר לדמי השימוש הראויים נקבע כי בדין הסתמך בית משפט השלום על חוות הדעת שהוגשה. מדובר בחוות דעת שנעשתה בהסכמת הצדדים בעקבות מגעים ביניהם שנערכו בטרם הגשת התביעה נשוא הדיון. המבקש לא התנגד בזמנו להגשתה על ידי המשיבה, חקר את השמאי על חוות הדעת ולא הגיש חוות דעת נגדית מצידו. לפיכך דחה בית המשפט את טענותיו של המבקש בעניין זה. בית המשפט דחה גם הטענה כי אין מקום לחייב את המבקש בדמי שימוש ראויים הנגזרים משווי הנכס לאחר השבחתו וקבע כי ראוי שנושא השבחות ילובן בהליך מתאים. טענות נוספות של המשיבה באשר לתקופה בה נפסקו דמי השימוש הראויים נדחו גם הן. לפיכך נדחה כאמור, הערעור והערעור שכנגד, בכפוף להסכמה שהושגה לאור פטירת האח החסוי. על פסק הדין הגיש המבקש את הבקשה שבפניי.

5.המבקש מבסס את בקשתו על שלושה אדנים. הוא חוזר וטוען כי לא היה מקום לקבל את חוות הדעת שנערכה במסגרת הליכי משא ומתן בין הצדדים; כי היה מקום לקבל הערכת שווי חדשה על הנכס נוכח חלוף הזמן מאז הכנתה, וכי שווי דמי השימוש הראויים היה צריך להיקבע בהתאם למצבו המקורי של הנכס, לפני שהשביח אותו.

6.לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות דלמטה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. ראשית, הבקשה תחומה במסגרת עניינם של הצדדים הישירים למחלוקת ואין היא מעלה שאלות בעלות אופי חוקתי או ציבורי שלגביהן תישקל ככלל רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3), 123 (מ"מ הנשיא - כתארו אז - שמגר)).

אין גם בפי המבקש טענה של ממש כי נושא הבקשה חורג ממחלוקת הצדדים.

7.שנית, ולגופו של עניין, את השגותיו של המבקש לעצם הגשתה של חוות הדעת, היה עליו להעלות במועד הגשתה. משלא עשה כן, אך עמד על חקירת השמאי ואף לא הגיש חוות דעת מטעמו, אין לא אלא להלין על עצמו בעניין זה ואין מקום לשעות לטענותיו כעת כי כלל לא היה מקום להגישה, שכן נערכה במסגרת הליכי משא ומתן שנערך בין הצדדים. אותו הדין חל גם לגבי סוגיית עדכנותה של חוות הדעת. אכן, השמאי עצמו סבר כי יש צורך בהערכת שווי חדשה של הנכס, לאור שינויים שיכולים היו לחול בשווי המקרקעין בשל חלוף הזמן מאז עריכתה ועד מועד הדיון בבית המשפט, אולם בית המשפט המחוזי סבר כי די בכך שחוות הדעת מתייחסת למועדים הרלוונטיים הנדרשים לצורך ההכרעה ולפלוגתאות שהיו שנויות במחלוקת בין הצדדים ושצפו פני עבר, כדי לעשות התאמות ראויות באמצעות מדדים כלליים, ובהעדר חוות דעת נגדית לסתור. מאחר ובית משפט השלום פסק דמי שימוש ראויים משנת 1999 וחוות הדעת מתייחסת לשווי המקרקעין בשנת 2000, נמצא כי חוות הדעת רלוונטית ומתאימה לקביעת דמי השימוש הראויים. לפיכך בדין נקבע כי הגשת חוות דעת עדכנית לא התחייבה מן הנסיבות, וממילא מחדל זה של המבקש רובץ לפתחו.

8.המבקש משיג, כאמור, גם על קביעת גובה דמי השימוש שנקבע. לטענתו, הרחיב את שטח הנכס פי שלושה, שיפץ אותו והשביחו על חשבונו, באופן שלא היה מקום לקחת את ערך ההשבחה בחישוב דמי השימוש. גם בעניין זה אין בידי להושיע את המבקש. טענה זו העלה המבקש בשתי הערכאות דלמטה. בית משפט השלום דחה את טענת המבקש לקזז את השקעותיו בנכס מדמי השימוש הראויים בשני נימוקים: המשך מגורי המבקש בנכס ואי הוכחת שווי ההשקעות שהשקיע המבקש. בית המשפט המחוזי קבע כי המבקש רשאי לדרוש את שווי ההשבחה בהתאם לדין, אולם אין בכך כדי לגרוע מבעלי הזכויות בנכס לקבל דמי שימוש ראויים לפי שוויו האמיתי של הנכס, על יסוד חוות הדעת השמאית. מכל מקום, שאלת אופן חישוב דמי השימוש הראויים, אינה שאלה משפטית החורגת מגדר עניינם הפרטני של הצדדים ולא מצאתי בטענות המבקש כדי לשנות מקביעה זו, לא כל שכן, מאחר ונקבע כי לא הוכיח את שווי השקעותיו בנכס הלכה למעשה.

בנסיבות הענין, דין הבקשה להידחות. מאחר ולא נתבקשה תשובה אין צו להוצאות.