רע"א 2985/07 מחמוד סאלחייה נ. חברת בתי המלון הערביים בע"מ

1.

המשיבה הגישה תביעה בסדר דין מקוצר לבית משפט השלום בירושלים, שבה עתרה לסילוק ידו של המבקש מן המקרקעין הידועים כחלקות 32 ו-33 בגוש 30132 בשכונת שייח' ג'ראח בירושלים. במסגרת תביעתה טענה המשיבה כי המבקש פלש למקרקעין בחודש אוקטובר 1997, תפס חזקה במבנה הממוקם עליהם, הרחיבו והפך אותו לביתו. למבקש ניתנה רשות להתגונן והוא הגיש בקשה לדחייה או מחיקה על הסף של התביעה, בין השאר, בהסתמך על הטענה לחוסר סמכות עניינית לפי תקנה 101(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: תקסד"א ).

2.

בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן) דחה את הבקשה, בקובעו כי היות שהסכסוך בין הצדדים נסב סביב טענת חזקה ושימוש במקרקעין, מצוי הוא בגדר סמכותו הדיונית, לפי סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט, [נוסח משולב] התשמ"ד-1984. בהמשך קיבל בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' דראל)

את התביעה שהגישה המשיבה, והורה על סילוק ידו של המבקש מן המקרקעין מכוח סעיפים 17 ו-19 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין ). לצד זה קבע בית המשפט, כי בהתחשב בעובדה שתביעת המשיבה אינה נסמכת על זכותה לבעלות במקרקעין ולאור החסר הראייתי הקיים בשאלת זכות הבעלות, אין להידרש במסגרת התביעה לשאלת הבעלות.

3.

על בקשה זו הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים מ' רביד, א' אפעל-גבאי וא' פרקש) דחה את הערעור בקובעו כי הוא סומך את ידיו על קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום המעוגנות היטב בחומר הראיות. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור שלפניי.

4.

בבקשתו טוען המבקש, כי היות שעילתה של התביעה שהגישה נגדו המשיבה, מקורה בטענה לבעלות על מקרקעין, חרג בית משפט השלום מסמכותו העניינית כשפסק בה. לדידו, רק משעמדה תביעתה להימחק, העלתה המשיבה את הטענה להחזקה במקרקעין שאינה אלא כסות לשאלה האמיתית הראויה להידון, היא שאלת הבעלות. לצד זה מוסיף המבקש, כי גם בשאלת ההחזקה שגה בית המשפט כשהכריע לטובת המשיבה בלא שהוכיחה כי החזיקה בהם בפועל. לבסוף טוען המבקש, כי אף אם יוותרו בתוקפם כל הממצאים העובדתיים שנפסקו על ידי בית משפט השלום, המשיבה לא עשתה כל פעולה לשם השבת החזקתה במקרקעין בין השנים 1997 ועד למועד הגשת התביעה בשנת 2001, ומכאן שאין התביעה מתאימה להתברר לפי הוראות סעיף 19 לחוק המקרקעין, כשם שנעשה.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, מצאתי כי דינה להידחות. הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים לדיון וככזו אינו מצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" (ר"ע 103/ 82

חניון חיפה

בע"מ נ' מצת אור (הדר

חיפה)

בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). טענתו של המבקש כי בית משפט השלום חרג מסמכותו כשדן בתביעה, דינה להידחות אף לגופו של עניין. בכתב התביעה שהגישה המשיבה טענה היא כי היא "הבעלים ו/או הזכאים להירשם כבעלים, מחזיקה ובעלת זכות החזקה הבלעדית במקרקעין". בית משפט השלום לא נדרש לשאלת בעלותה של המבקשת והסתפק בבחינת זכותה להחזיק במקרקעין לשם פתרון המחלוקת בין הצדדים. ואמנם, במסגרת התיק שהתנהל בבית משפט השלום, טען המבקש כי הוא זכאי להחזיק ולעשות שימוש בלעדי במקרקעין אך לא טען לזכותו לבעלות בהם. לא התעוררה איפוא בין הצדדים מחלוקת משפטית בשאלת הבעלות, הדורשת את הכרעת בית המשפט ומכאן שלא נפל פגם בהחלטתו שלא להידרש אליה.

אין חולק כי לשאלת הבעלות במקרקעין זיקה ישירה לקביעה בדבר זכות ההחזקה או השימוש בהם. עם זאת אין בעובדה זו כדי למנוע מן המשיבה לפעול לסילוקו של המבקש מן המקרקעין עקב זכותה להחזיק בהם. כשם שציין בית משפט השלום, בפני המבקש פתוחה האפשרות, אם חפץ הוא בכך, לתבוע את זכותו הנטענת לבעלות במקביל לבירור התביעה בנושא זכות ההחזקה והשימוש וכשם שעולה מבקשתו, כך אמנם בכוונתו לעשות (ראו ע"א 564/61 חברת אחוזת פינסקר נ' אראמה בע"מ , פ"ד טז (2)

1345, 1348 (1962)) שלא ראה כל פסול בהפרדת התביעות לשימוש במקרקעין ולבעלות בהן לשתי תביעות נפרדות, התביעה לשימוש ולהחזקה בבית משפט השלום, והתביעה לבעלות בבית המשפט המחוזי).

הבקשה נדחית איפוא. עם דחיית בקשת הרשות לערער, מתייתר הצורך לדון בבקשת המבקש לעיכוב ביצוע.

משלא נתבקשה תגובה - אין צו להוצאות.