רע"א 299/12 נעמה ביטון נ. המרכז הרפואי על שם "חיים שיבא"

1.

לפני בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת א' אפעל גבאי ), במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים לצרף חוות דעת משלימה (להלן: חוות הדעת המשלימה ) של ד"ר בנט-בק, המומחית מטעמם בתחום הנוירולוגיה (להלן: הנוירולוגית ).

המבקשים הגישו בשנת 2008 תביעה בגין רשלנות רפואית שאירעה, לטענתם, בעת לידת המבקשת 1 (להלן: המבקשת ), אשר בעטיה סובלת המבקשת מנכות נוירולוגית קשה. לכתב התביעה צורפה חוות דעתה של הנוירולוגית, שעסקה הן בשאלת הקשר הסיבתי שבין הרשלנות הנטענת לבין הנזק והן בהערכת נזקה של המבקשת (להלן: חוות הדעת הראשונה ). לצורך הכנת חוות הדעת הראשונה, בדקה הנוירולוגית את המבקשת בשנת 2007. המשיבים הגישו, מטעמם, חוות דעת נגדית של נוירולוג, ד"ר וייץ ז"ל, ואילו המבקשים הגישו בתגובה ביום 2.2.2010 חוות דעת נוספת של הנוירולוגית, המתייחסת לסוגיות שונות שהתעוררו בנוגע לרשלנות ולקשר הסיבתי. למרבה הצער נפטר ד"ר וייץ ז"ל, על כן הגישו המשיבים ביום 21.6.11 חוות דעת חלופית

(להלן: חוות הדעת החלופית), של נוירולוג אחר, ד"ר הימן, לאחר שזה האחרון בדק את המבקשת לצורך הכנת חוות דעתו.

2.

לאחר קבלת חוות הדעת החלופית, העבירוה המבקשים לעיון הנוירולוגית מטעמם. הנוירולוגית, כך לטענתם, ביקשה לשוב ולבדוק את המבקשת, משהוברר לה כי חלפו ארבע שנים מאז בדיקתה הראשונה, אלא שהבדיקה התעכבה, לדברי המבקשים, "בשל עיסוקיה הרבים [של הנוירולוגית] בבית החולים הדסה עין כרם, מחויבויות קודמות, עומס כבד בעבודה ושביתת הרופאים". ביום 21.11.2011 הגישו המבקשים בקשה לבית המשפט קמא לצירוף חוות דעת משלימה, אליה צורפה חוות הדעת המשלימה. בין השאר קבעה הנוירולוגית בחוות דעת זו כי שיעור הנכות של המבקשת כיום גבוה מזה שהיה בשנת 2007, ומתאים לנכות בשיעור של 60%, לעומת 40%, כפי שקבעה בחוות דעתה הראשונה.

3.

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה להגשת חוות הדעת המשלימה, בהסתמכו על שורה של טעמים. נפסק כי ביום 30.6.2011 התקיימה ישיבת קדם משפט, במסגרתה נקבעה תוכנית לשמיעת ראיות. בא-כוח המבקשים יכול היה לבקש באותה עת הגשתה של ראיה נוספת, אך הוא לא עשה כן; חקירתם של העדים העובדתיים של שני הצדדים נסתיימה זה כבר; חוות הדעת הנוספת הוגשה בלא שנתבקשה רשות לעריכתה, ואף לא נתמכה בתצהיר המבאר את העילה לעריכת חוות הדעת בשלב כה מאוחר של ניהול התיק. בית המשפט ציין כי הנוירולוגית התייחסה בשתי חוות הדעת שערכה, ב-2007 וב- 2.2.2010 "להערכתה בדבר הצפי לעתיד, ובנושא זה, שיידון ממילא במשפט, אין בחוות הדעת החדשה מטבע הדברים משום סוף פסוק. ההליך המשפטי אינו יכול 'להתחרות' במציאות המתרחשת מחוץ לכתלי בית המשפט והוא מתנהל על פי חומר ראיות המוגש בזמן נתון. כך יש לנהוג גם בענייננו". לאור האמור נדחתה הבקשה.

4.

המבקשים אינם משלימים עם ההחלטה ומכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו. המבקשים ערים לכך שעריכת חוות הדעת המשלימה על ידי הנוירולוגית ארכה זמן ממושך, אולם הם טוענים כי גם עריכת חוות הדעת החלופית ערכה חודשים ארוכים. הם סבורים כי החובה להגיע לחקר האמת צריכה לגבור על השיקול של התארכות הזמן, ומדגישים כי חוות הדעת המשלימה באה במענה לחוות הדעת החלופית שהוגשה מטעם המשיבים. לטענתם, יש לאפשר להם ליתן מענה לחוות הדעת החלופית העדכנית, כפי שניתנה למשיבים הזכות להחליף את חוות דעתם בשל פטירת המומחה הראשון מטעמם. עוד מדגישים המבקשים כי המומחים הרפואיים טרם נשמעו בתיק, על כן, כך לשיטתם, יש לאפשר להם להביא בפני בית המשפט חוות דעת ונתונים שישקפו את מצבה האמיתי של המבקשת, בפרט כשמדובר בקטינה.

5.

המשיבים סומכים ידיהם על החלטת בית המשפט המחוזי על כל נימוקיה. בין השאר טוענים הם כי לא ניתן לראות בחוות הדעת הנדונה משום השלמה לחוות הדעת המקורית של הנוירולוגית, ואף אין לראות בה משום מענה לחוות הדעת החלופית של המומחה מטעמם, אלא מדובר בחוות דעת המקימה עילה רפואית חדשה, והקובעת למבקשת נכות רפואית בשיעור 60%. זאת, הגם שבחוות הדעת המקורית, קבעה הנוירולוגית נכות צמיתה בשיעור 40%. המשיבים מדגישים כי הנוירולוגית התחשבה – במסגרת חוות הדעת הראשונה – בכך שקשייה של המבקשת "רק יכלו ויתגברו נוכח המטלות המורכבות יותר שידרשו ממנה ונוכח הפערים שיפתחו לעומת בני גילה", אך למרות זאת קבעה לה נכות צמיתה בשיעור 40%. לבסוף מפרטים המשיבים שורה של פגמים פרוצדוראליים שנפלו בבקשת המבקשים.

6.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי אין מנוס מדחיית הבקשה. במקרה דנן, בשל הנסיבות שנוצרו (פטירתו של ד"ר וייץ ז"ל), הוגשה על-ידי המשיבים חוות דעת חלופית, עדכנית יותר, וזאת על מנת לאפשר את חקירתו של עורכה. ואולם, הצורך בהגשת חוות הדעת המשלימה, אשר אותה עותרים המבקשים להגיש, אינו נובע מהגשת חוות הדעת החלופית, אלא מרצונם של המבקשים לעדכן את חוות הדעת הראשונה, על רקע חלוף הזמן. בנסיבות אלה – בהתחשב בכך שהנוירולוגית הביאה בחשבון חוות דעתה הראשונה את האפשרות שמצבה של המבקשת יוחמר; בהתחשב בשלב הדיוני בו הוגשה הבקשה; בהתחשב במחדלים הפרוצדוראליים שפורטו באשר לאופן הגשת הבקשה ובשאר הטעמים שפורטו בהחלטת בית המשפט המחוזי – לא שוכנעתי כי יש לשנות מן ההחלטה. אכן, מדובר בהחלטה הנוגעת לאופן ניהול המשפט, המסורה לשיקול דעתה הבלעדי של הערכאה המבררת, ואין זה ממנהגה של ערכאת הערעור לשים עצמה בנעליה.

אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.