רע"א 3004/17 עמוס ביתן נ. הכונס הרשמי

1.בקשת רשות ערעור, ועמה בקשה לעיכוב ביצוע, על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ע' רביד ) בפש"ר 2100/07 מיום 27.11.2016, בה נקבע כי אין לעכב את פינויים של מקרקעין שברשות המבקשים, ונקבע מועד סופי לביצוע הפינוי.

2.המבקשים מצויים בהליכי פשיטת רגל. בד בבד, ניהלו המבקשים הליך משפטי בבית משפט השלום בנוגע לפינויים מחלקת מקרקעין שבבעלותם. ההליך נוהל מבלי שמי מהצדדים הודיע לבית המשפט כי המבקשים מצויים בהליכי פשיטת רגל, ובסופו של הליך ניתן פסק דין שהורה על פינויים מן המקרקעין. משנודע העניין, עיכב בית המשפט של פשיטת רגל את הפינוי, לצורך בחינת השלכותיו על ההליך.

3.ביום 18.7.2016 ניתנה החלטה בעניין זה על-ידי בית המשפט של פשיטת רגל, בה צוין כי לעמדת הנאמן, על אף שפסק הדין של בית המשפט השלום ניתן בחוסר סמכות, הרי שהוא אינו רואה עילה טובה לפעול לביטולו; עם זאת הציע הנאמן לדחות את פינוי המקרקעין לזמן מה נוסף, על מנת לבחון אפשרויות לפדיון הנכס. לעומת זאת, עמדת המבקשים היתה שהנאמן מחויב לפעול לביטול פסק הדין, משום שההליך לא התנהל כדין. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקשים, וקבע כי לנאמן שיקול דעת בעניין זה, כאשר עליו להביא בחשבון את האינטרס של הנושים כולם. לפיכך קיבל בית המשפט את הצעת הנאמן לעכב לזמן מה נוסף את הפינוי על מנת לבחון אפשרות של פדיון המקרקעין.

4.ניסיון זה לא צלח והפינוי התמהמה זמן מה נוסף, עד שניתנה החלטת בית המשפט המחוזי מושא בקשה זו. בהחלטה מיום 27.11.2016 נקבע, כי אין עוד הצדקה לעכב את פינוי הנכס, שעה שמדובר בפסק דין חלוט; עם זאת העניק בית המשפט שהות נוספת למבקשים להערך לפינוי.

5.על החלטה זו נסובה בקשת רשות הערעור שלפני. דא עקא, הטענות המועלות בבקשה אינן מוסבות כלפי ההחלטה מיום 27.11.2016, בה נקבע כי אין עוד עילה לעכב את הפינוי, אלא כלפי ההחלטה העקרונית מיום 18.7.2016, בה נקבע כי אף שנפל פגם בפסק הדין, אין הנאמן מחויב לפעול לביטולו אם הוא סבור שהדבר יפגע בטובת הנושים. החלטה זו הפכה חלוטה זה מכבר, ואין עוד מקום לבקש לערער עליה. כל שנקבע בהחלטה מיום 27.11.2016 הוא, שאין עוד טעם לעכב את פינוי הנכס על מנת לבחון את אפשרות פדיונו; המבקשים אינם משיגים על קביעה זו או על נימוקיה.

6.פסק הדין שהורה על פינוי הנכס ניתן לפני כשנה ורבע; מאז ועד עתה עוכב ביצועו פעם אחר פעם מנימוקים שונים. ברם, הקביעה העקרונית לפיה אין חובה לפעול לביטול פסק הדין נקבעה מזה זמן רב, ועם כל ההבנה למבקשים – אין ניתן עוד להשיג עליה. לאור מסקנה זו, אין צורך לחוות דעה בנוגע לשאלה אם היה על המבקשים לבקש מבית המשפט רשות להגיש את הבקשה דנא, כמו גם בנוגע לבקשה שהגישו לפעול בעצמם לביטול פסק הדין.

7.בקשת רשות הערעור נדחית אפוא, ועמה הבקשה לעיכוב ביצוע. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.