רע"א 3015/21ג'ולי עזר נ. כונס הנכסים הרשמי

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגן הנשיא, כב' השופט חגי ברנר ) בפש"ר 43802-01-18 מיום 4.4.2021, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשת לקבל מחצית מיתרת הכספים שהתקבלו בידי הנאמן כתוצאה ממכירת דירה המצויה בתל אביב, והידועה כגוש 7430, חלקה 38 (להלן: הנכס ).

רקע והשתלשלות העניינים

1.

במוקד ההליך עומדות זכויותיה הנטענות בנכס של המבקשת, ג'ולי עזר, שהיא רעייתו של החייב, מר ארז עזר, המצוי בהליכי פשיטת רגל (להלן: החייב ). יצוין, כי אחיו ואימו של החייב מצויים אף הם בהליכי חדלות פירעון, כאשר בהחלטה מיום 3.2.2019, קבע בית המשפט של חדלות פירעון כי תיק החייב, ותיקי אחיו (פש"ר 47870-01-18), אימו (פש"ר 43636-01-18), ו חברת גולדפיין בע"מ (להלן: החברה ) (פר"ק 33634-01-18 ופר"ק 25894-01-18) , יידונו במאוחד בשל היותם תיקים קשורים.

2.

ביום 31.12.2010, רכש החייב את הנכס, ורשם אותו על שמו בלבד בלשכת רישום המקרקעין. באותה העת, היה החייב בקשר זוגי עם המבקשת ואף התגורר עימה, והשניים נישאו מספר חודשים מאוחר יותר, ביום 25.10.2011.

3.

מספר שנים לאחר מכן, בשנת 2017, נכנסה החברה, שהייתה בניהולו של החייב, לקשיים כלכליים. על רקע זה, מכר החייב את הנכס, שבנייתו טרם הושלמה במועד הרלוונטי, לצד שלישי במסגרת הסכם מכר מיום 31.12.2017 (להלן: הרוכש ו- הסכם המכר , בהתאמה), תמורת סך של 4,250,000 ש"ח (להלן: כספי התמורה ). מתוך כספי התמורה, 3,250,000 ש"ח הועברו לסילוק חובות לנושים שונים (ומתוכם, 1,100,000 ש"ח לפירעון חובות החייב והחברה), ונותרה תמורה בגין הנכס בסך 1,000,000 ש"ח שטרם שולמה (להלן: יתרת התמורה ).

4.

כשבועיים לאחר הסכם המכר ובטרם שולמה יתרת התמורה, ביום 18.1.2018 נפתחו הליכי פשיטת רגל נגד החייב, לבקשת אחד מנושיו, וניתנו צווי איסור דיספוזיציה זמניים על כלל נכסיו.

5.

מספר חודשים לאחר מכן, ביום 29.11.2018 הוכרז החייב כפושט רגל, והמשיב 1, עו"ד אלון קזיוף, מונה כנאמן לנכסיו (להלן: הנאמן ). בחודשים שחלפו ובטרם הוכרז החייב פושט רגל, פעל הנאמן (המנהל המיוחד דאז) לביטולו של הסכם המכר. התנגדותו להסכם המכר באה על רקע סברתו כי מדובר בעסקה מפוקפקת, במסגרתה נמכר הנכס תמורת נזיד עדשים ערב תחילת הליכי פשיטת הרגל. לאור כך, נוסף להכרזת החייב כפושט רגל, נקבע באותו הדיון, בהסכמת הצדדים, כי הנאמן יסיר את התנגדותו להשלמת העסקה, ובלבד שיתרת התמורה תועבר לקופת פשיטת הרגל של החייב לשם סילוק מלא ומוחלט של כלל טענות הצדדים בקשר עם הנכס (להלן: ההסדר ). ביום 10.1.2019 הועברה יתרת התמורה כאמור לידי הנאמן.

6.

בחלוף למעלה משנה מאז הושג ההסדר, והועברה יתרת התמורה לידי הנאמן, פנתה המבקשת ביום 11.3.2020 לנאמן בדרישה לקבל לידיה מחצית מיתרת התמורה, דהיינו 500,000 ש"ח, אך בקשתה נדחתה על ידו.

7.

על רקע התנגדות הנאמן לבקשתה, ובחלוף 6 חודשים נוספים, ביום 23.9.2020 הגישה המבקשת בקשה לבית המשפט קמא להורות לנאמן להעביר מחצית מיתרת התמורה. במרכז בקשתה טענה כי על אף שהנכס נרשם על שם החייב בלבד, היא רכשה את הנכס יחד עימו, ממקורות משותפים, בכוונה כי ישמש דירה למגוריהם. רכישת הנכס, כך טענה, מומנה, בין היתר, בעזרת נכסים פרטיים שהיו ברשותה עוד בטרם נישאה לחייב, וכן באמצעות כספים שהשניים צברו יחד לאורך שנות נישואיהם. על כן, טוענת המבקשת כי היא בעלת זכויות בנכס מכוח הסדר איזון המשאבים, ולחלופין מכוח כוונה לשיתוף ספציפי. זאת ועוד, המבקשת טענה כי מכירת הנכס נעשתה מתוך הנחה כי יתרת התמורה תיוותר בידיהם, ובעזרתה ירכשו נכס אחר שישמש אותם למגורים בעתיד.

8.

הנאמן, מנגד, סבר כי למבקשת אין זכות קניינית בנכס. מאחר שהמבקשת והחייב עודם נשואים זה לזו, ולא חלה לגביו הלכת השיתוף, ומשכך לכל היותר יכולה לעמוד למבקשת דרישה אובליגטורית כלפי החייב. כמו כן, טען הנאמן כי המבקשת לא הוכיחה כי אכן השתתפה במימון רכישתו של הנכס. בנוסף, טען כי החייב והמבקשת כבר קיבלו נתח משמעותי מכספי התמורה – 1,100,000 ש"ח – בו עשו שימוש אסור תוך העדפת נושים, ומכל מקום, הנכס נמכר לרוכש בהסכמתה המלאה של המבקשת ולשם סילוק חובות. אף בדיון מיום 29.11.2018, ידעה המבקשת כי הסרת התנגדותו של הנאמן מותנית בהעברת הכספים לקופת פשיטת הרגל, ולא הביעה כל התנגדות לכך, ולא העלתה טענות בדבר זכויותיה בנכס.

9.

ביום 4.4.2021, דחה בית המשפט קמא את בקשת המבקשת, וזאת ממספר טעמים: ראשית , מדובר ב"נכס חיצוני" שאיננו בר איזון לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: החוק ), וזאת באשר נרכש על ידי החייב עוד בטרם נישא והזכויות בו רשומות על שמו בלבד. אף אם היה נכס בר איזון, הרי שהזכויות המוקנות הן זכויות לאיזון אובליגטורי, ולא איזון קנייני; ובשל היותו של החייב פושט רגל, איזון אובליגטורי מקנה למבקשת מעמד של נשייה רגילה, אשר לו קודמים נושיו האחרים של החייב. מאחר שחובות החייב עולים על נכסיו, אין המבקשת זכאית לחלק מיתרת התמורה.

שנית , ניסיונה של המבקשת לעקוף מכשלה זו באמצעות הטענה לקיומו של שיתוף קנייני בינה ובין החייב מכוח כוונה לשיתוף ספציפי, נדחה אף הוא, שכן לא עלה בידיה להוכיח כוונה ליצור שיתוף ספציפי בנכס – המבקשת לא זימנה מטעמה את החייב, על מנת שיאשר את גרסתה העובדתית בדבר קיומו של שיתוף בנכס, ויש לפרש זאת לחובתה; המבקשת לא סיפקה הסבר לכך שלכתחילה הנכס נרשם על שם החייב בלבד, וכך נותר לאורך השנים; הנכס נמכר בידיעתה ובהסכמתה המלאה, ואילו בהסכם המכר אין אזכור לזכויותיה הנטענות, לא כל שכן הוראה על פיה יועדו חלק מכספי התמורה למבקשת, ואף הוצהר בו כי החייב הוא הבעלים היחיד

בנכס. יתרה מכך, בית המשפט קמא קיבל אומנם את טענת המבקשת לפיה חלק מהכספים ששימשו את החייב לצורך רכישת הנכס, מקורם בחשבון המשותף לשניהם, וכי המבקשת מפקידה מעת לעת לחשבון המשותף כספים ממקורותיה שלה, אך קבע כי אין בכך כדי לבסס כוונה לשיתוף ספציפי שיש בכוחה לסתור את הרישום בלשכת המקרקעין, שכן לא ברור מהו הסכום הכולל שהעבירה לחשבון המשותף לטובת רכישת הנכס, ואיזה חלק הוא מהווה מתוך התמורה הכוללת ששילם החייב עבור הנכס.

שלישית , בית המשפט קמא התייחס להתנהלות המבקשת, ובמיוחד לכך שדרשה לקבל מחצית מיתרת התמורה רק ביום 11.3.2020, דהיינו למעלה משנתיים מאז נכרת הסכם המכר, ובחלוף כשנה וארבעה חודשים מאז השלמת העסקה והעברת יתרת התמורה לנאמן. בהקשר לכך, נקבע כי התנהלות זו אינה עולה בקנה אחד עם מי שמאמין כי יש לו זכויות בנכס. הימנעותה של המבקשת מהעלאת כל טענה לגבי הנכס במשך תקופה ממושכת, לימדה, לסברת בית המשפט קמא, אחת משתיים: או שמלכתחילה לא סברה המבקשת שיש לה זכויות קנייניות בנכס, ורק בדיעבד הועלתה טענה זו באופן מלאכותי, או שהמבקשת ויתרה על הזכויות, לכל המאוחר במועד בו אושרה השלמת העסקה והעברת התמורה לקופת פשיטת הרגל. יתר על כן, נקבע כי אף אם הייתה כוונה מצידו של החייב ליצור שיתוף ספציפי בנכס, הרי שזכותה הקניינית של המבקשת בנכס פקעה מעת שהנכס נמכר לרוכש, בידיעתה ובהסכמתה המלאה, מבלי שהסכם המכר שימר את זכויותיה הנטענות או הכיר בהן, ולמצער פקעה שעה שהנאמן הסיר את התנגדותו בדיון מיום 29.11.2018 בלא שהמבקשת הגישה כל התנגדות לכך שיתרת התמורה תועבר לקופת פשיטת הרגל במלואה. עוד נקבע, כי העברת יתרת התמורה לקופת פשיטת הרגל היוותה, למעשה, תמורה בגין הסכמתו של הנאמן לוותר על טענותיו נגד העסקה. במצב דברים זה, אין למבקשת כל מעמד לדרוש נתח מאותו תשלום ששולם לנאמן עבור הסכמתו זו. לנוכח האמור, דחה בית המשפט של חדלות פירעון את בקשת המבקשת.

10.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי, במסגרתה שבה המבקשת על טענותיה לעניין קיומה של כוונת שיתוף ספציפי, ומוסיפה וטוענת כי הנטל שהטיל עליה בית המשפט קמא להוכיח את כוונת השיתוף הוא נטל מחמיר שאינו תואם את ההלכה הנוהגת. לשיטתה, הוכיחה כוונה לשיתוף ספציפי וכן "דבר מה נוסף" – הדירה נרכשה כתוצאה ממאמץ משותף של המבקשת והחייב; לאורך השנים הפקידה כספים רבים לחשבון המשותף, לרבות משכורתה, חסכונותיה ופקדונותיה, ובעזרתם מומנה רכישת הנכס; המבקשת והחייב חיים בהרמוניה ומקיימים יחסי אמון, תוך הסתמכות על כך שנכסיהם שייכים לשניהם, ולכן לא נזקקו לרישום פורמלי עד לפתיחת הליך פשיטת הרגל נגד החייב. אשר להזמנת החייב לעדות, טוענת המבקשת כי עדותו לא נדרשה – ממילא כוונת השיתוף נבחנה על סמך תרומתה הכספית למימון רכישת הנכס; ומכל מקום, לא נטען לגבי החייב כי הוא כופר בעובדה שהבעלות בנכס מוקנית לשניהם, ועל כן לא עלה צורך בהזמנתו לעדות. עוד הוסיפה וטענה, כי לפי דיני השיתוף, השיתוף בין בני זוג הוא קנייני ומיידי. הצורך ברישום פורמלי נולד בהתקיים אירוע המחייב הגנה על זכויות בן הזוג, כגון פרידה, מוות או המקרה דנן, בו נושי החייב מאיימים לפגוע בזכויותיו של בן הזוג. בנוסף, מבהירה המבקשת, כי זכויותיה של המבקשת לא אוזכרו בהסכם המכר משום שלא צפתה, ולא הייתה אמורה לצפות, כי הנאמן יתערב בהליך המכר וישלול ממנה את יתרת התמורה. עוד מציינת המבקשת כי מעולם לא ויתרה על זכויותיה בנכס. לבסוף, מבארת המבקשת כי העלתה את טענותיה בדיעבד בשל מצבה הבריאותי, באשר אושפזה, לאחר לידת תינוק, בבית החולים עקב קרע ברחם, ועקב המשבר שחוותה לאור קריסת החברה ועזיבת החייב את הארץ למשך מספר חודשים. כאשר השתפר מצבה, ועמדה לראשונה על הפגיעה בזכויותיה, פנתה אל הנאמן בדרישתה לחלקה ביתרת התמורה.

דיון והכרעה

11.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות ללא צורך בתגובות. כידוע, שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט של חדלות פירעון הוא רחב, נוכח מומחיותו הייחודית בתחומו, והיכרותו הקרובה עם מכלול ענייניו של חדל הפירעון, ולא בנקל תתערב בו ערכאת הערעור (רע"א 1688/19 לוי נ' הכונס הרשמי , פסקה 11 (6.3.2019); רע"א 5633/18 בדראן נ' כונס הנכסים הרשמי , פסקה 14 (16.10.2018)). לכך יש להוסיף כי השאלה האם הוכחה כוונת שיתוף בנכס ספציפי היא שאלה עובדתית מובהקת, שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בה (בע"מ 7181/12 פלוני נ' פלונית , פסקה ח' (19.11.2012); בע"מ 2948/07 פלונית נ' פלוני , פסקה ו' (18.4.2007); בע"מ 4545/09 פלוני נ' פלונית , פסקה 6 (7.1.2010)). לא מצאתי כי המקרה דנן מצדיק חריגה מכלל זה.

12.

אף לגופם של דברים, לא ראיתי כי נפלה שגגה מלפני בית המשפט קמא. אין חולק כי בני זוג עשויים ליצור שיתוף קנייני בנכס ספציפי שנרכש על ידי אחד מבני הזוג טרם הנישואין על יסוד הדין הכללי (ע"א 7687 /04 ששון נ' ששון , פ"ד נט(5) 596, 615 (2005); רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי , פ"ד נו(6) 175, 182-183 (2002) (להלן: עניין אבו רומי ); בע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית , פסקה ה' (14.3.2007); בע"מ 2991/13 פלונית נ' פלוני , פסקה ח' (21.8.2013)). כוונת שיתוף ספציפי בנכס תיבחן בהתאם לאומד דעתם של בני הזוג, להסכמתם המפורשת או המשתמעת ולנסיבות חייהם ביחס לנכס הספציפי (ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ , פסקה ט"ו לחוות דעתו של השופט אליקים רובינשטיין (11.8.2011)). ואולם, אין די בעצם קיומם של חיי נישואין ממושכים, אלא נדרש "דבר מה נוסף" שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי (בע"מ 1477/13 פלונית נ' פלוני , פסקה 4 (6.8.2013); עניין אבו רומי , בעמ' 183)).

13.

בענייננו, בית המשפט קמא עמד על נסיבות המקרה דנן: עסקינן בנכס אשר לא שימש כדירת מגוריהם של בני הזוג (ועל כך אין חולק, שכן בנייתו לא הושלמה בעת שאושר הסכם המכר), ומשכך נטל ההוכחה המוטל על המבקשת להוכיח כוונה לקיים שיתוף ספציפי אינו מקל כבדירת מגורים (ראו למשל, בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני , פסקה 17 (26.12.2012) (להלן: עניין אלמונית ); ראו והשוו נינה זלצמן ועופר גרוסקופף "דירת מגורים של בני זוג: הגנה על זכות בת הזוג של החייב" ספר נילי כהן – משפט, תרבות וספר 335, 338-336 (עופר גרוסקופף ושי לביא עורכים, 2017); דוד מינץ "השותפות הנישואית והערבות ההדדית בין בני זוג בפשיטת רגל – עיון מחדש" דין ודברים ט 105, 116-114 (2015)); הנכס נרכש על ידי החייב בטרם נישא, והיה רשום על שמו בלבד, כאשר לא הובאה כל ראיה לכך שהייתה כוונה כלשהי לרשום אותו גם על שמה של המבקשת; החייב הצהיר במסגרת הסכם המכר כי הנכס בבעלותו הבלעדית. כך גם נקבע, כעניין של עובדה, כי לא ברור מהו הסכום הכולל שהועבר מתוך החשבון המשותף לטובת רכישת הנכס, ואיזה חלק הוא מהווה מתוך התמורה הכוללת ששילם החייב עבור הנכס, או האם סכום זה שימש לצורך רכישת הנכס, להבדיל מתרומה של המבקשת למשק הבית המשותף (פסקה 19 בהחלטת בית המשפט קמא). בהקשר זה יצוין כי, ככלל, השקעה של בן הזוג הלא רשום בנכס תיחשב כ"דבר מה נוסף" המעיד על כוונת שיתוף בנכס, רק מקום בו מדובר "בהשקעה כספית רצינית שאינה בטלה בשישים" ( עניין אלמונית , פסקה 17; בג"ץ 2899/17 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים , פסקה 14 (15.6.2017)). זאת ועוד, בית המשפט קמא עמד על הימנעות המבקשת מלזמן את החייב לעדות מטעמה, וקבע כי יש לפרש זאת לחובתה. בדומה לבית המשפט קמא, סבורני כי בנסיבות האמורות, אין מנוס ממסקנה זו (השוו ואבחנו: ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ , פ"ד מד(4) 595, 602 (1990)).

14.

זאת ועוד, לא ניתן להתעלם מהתנהלות המבקשת, אשר קיבלה אף היא ביטוי בהחלטת בית המשפט קמא. כפי שציין בית המשפט קמא בהחלטתו, המבקשת נמנעה מלהעלות כל טענה כי עומדת לה זכות בתמורת הנכס במשך תקופה ממושכת, ועמדה על כך לראשונה אך כעבור למעלה משנה מאז הושג ההסדר, והועברה יתרת התמורה לידי הנאמן. ניתן לצפות כי מי שמאמינה באמת ובתמים, כי היא בעלת הזכויות בנכס, תפעל להסדרת זכויותיה בתמורה בעת עריכת הסכם המכר, ולמצער במועד בו נידונה שאלת גורלו במסגרת הליכי חדלות הפירעון. על כן, ובדומה לבית המשפט קמא, סבורני כי התנהלותה של המבקשת, בנסיבות העניין, מתיישבת יותר עם האפשרות כי טענתה לשיתוף ספציפי הועלתה כחוכמה שבדיעבד, וכי אף היא לא סברה בזמן אמת שיש לה זכות בנכס ובתמורתו. אף מטעמים אלו צדק בית המשפט קמא משדחה את בקשת המבקשת.

15.

בקשת רשות הערעור נדחית איפוא. משלא נתבקשה תגובת המשיבים, ומטעם זה בלבד, אין צו להוצאות.