רע"א 3026/99 רחל מיכקשווילי נ. עיריית תל אביב יפו

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופטים א' אבן ארי, ד' בר-אופיר, ה' אחיטוב) בע"א 1059/96 מיום 15.3.99.

1.המשיבה הגישה לבית משפט השלום תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום ארנונה כללית נגד אהרון מיכקשוילי, אשר נפטר לאחר הגשת התביעה (להלן: "המנוח"). במהלך הדיונים התייצבה המבקשת, אחותו של המנוח, בבית משפט השלום וטענה טענותיה כבעלת דין לגבי הנכס נשוא הדיון. בעקבות זאת ביקשה המשיבה לתקן את כתב התביעה ולהוסיף את המבקשת כמחזיק משותף בנכס. בית המשפט קיבל את בקשתה ולמבקשת הומצא כתב תביעה בסדר דין מקוצר. המבקשת הגישה לבית המשפט בקשת רשות להתגונן אך במועד הדיון בבקשה לא התייצבה. משכך ולאור בקשת המשיבה מחק בית המשפט את בקשת הרשות להתגונן והורה על מתן פסק דין לטובת המשיבה.

2.המבקשת ערערה על החלטת בית המשפט השלום לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי עמד על כך שהדרך הנכונה שבא היה על המבקשת לנקוט היא הגשת בקשה לבית משפט השלום לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, וכי שיקול דעתו כערכאת ערעור מצומצם משיקול הדעת המוקנה לבית משפט השלום במקרה כגון דא. לאחר שבחן את נסיבות המקרה לגופן קבע בית המשפט המחוזי כי פסק דינו של בית המשפט השלום ניתן כהלכה בהתאם לסעיף 157(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984.

3.על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. טענותיה של המבקשת הן כי כתב התביעה המתוקן לא נתמך בתצהיר ולא צורפה אליו ראיה בכתב, וכי בכתב התביעה המתוקן לא הוסף נתבע אלא הוחלף. עוד טוענת המבקשת כי המשיבה הטעתה את בית המשפט בכך שלא תיקנה את כתב התביעה בהתאם לפסק הדין בבג"צ 2818/93 שנגע לסכסוך בית הצדדים. כמו כן מעלה המבקשת טענות באשר לאי שליחת הודעות תשלום הארנונה אליה ובאשר לפגיעה בזכותה להגיש השגה על שומה של ארנונה.

4.המשיבה מתנגדת לבקשת רשות הערעור מהטעם שבפסק דינו של בית המשפט המחוזי לא נפל כל פגם המצדיק את התערבותו של בית משפט זה, וכן מהטעם שבבקשת רשות הערעור נפלו פגמים המצדיקים את דחייתה על הסף. עוד טוענת המשיבה כי חלק מטענות המבקשת באשר לכתב התביעה וכן טענתה באשר לאי משלוח הודעות תשלום מועלות כאן לראשונה ולפיכך דינן להדחות. כן מעלה המשיבה טענות חוסר תום לב כלפי המבקשת. לגופו של עניין מבהירה המשיבה כי תיקון כתב התביעה היה כדין וכי פסק הדין בבג"צ 2818/93 נתן תוקף להסכם פשרה שלא קוים ולפיכך היא אינה מחויבת לפעול על פיו. כן מציינת המשיבה כי שלחה הודעות תשלום לנישום וזאת על אף הספק באשר לחובת משלוח דרישת תשלום לפני תביעה אזרחית.

5.לאחר שעיינתי בחומר שבפני הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות. טענותיה של המבקשת נושאות אופי עובדתי ונוגעות אך לסכסוך בין הצדדים. לפיכך אין הן מצדיקות מתן רשות ערעור לבית משפט זה (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). גם לגופו של עניין לא מצאתי בבקשה כל עילה להתערבות בפסק דינו המנומק של בית המשפט המחוזי. בנסיבות אלה נחה דעתי כי אין מקום להתיר ערעור שני בפני בית משפט זה.

הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיב בסך 5000 ש"ח.