רע"א 3040/15 צבי עברי נ. עו"ד רונן מטרי - תפקידו כנאמן בהקפאת הליכים של ה

לפניי בקשת רשות ערעור על קביעות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטת ש' דברת ) מיום 19.4.2015 שעניינן בהתנהלות המבקש.

1.

ביום 31.3.2015 הגישה חברת אקסטרא פלסטיק בע"מ (להלן: החברה ), שהמבקש הוא המנכ"ל שלה וכן בעל השליטה בה, בקשה להקפאת הליכים לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. ביום 12.4.2015 נתן בית המשפט צו להקפאת הליכים למשך שבוע ומינה את המשיב 1 לנאמן (להלן: הנאמן ) לשם בחינת הסיכויים להבראת החברה. הנאמן והמבקש באו בדברים ביניהם, וביום 15.4.2015 חתם המבקש על מכתב המופנה לנאמן שעניינו "סיוע לחברה בתקופת הקפאת ההליכים", בו התחייב להעמיד מימון בסך 600,000 ש"ח לשם הפעלת החברה במשך חודש ימים. עוד נאמר במכתב כי התחייבותו של המבקש היא בכפוף לכך שסכום המימון יהיה במעמד של הוצאות הבראה, כהגדרת מונח זה בסעיף 350א לחוק החברות, התשנ"ט-1999. באותו יום הגיש הנאמן לבית המשפט דו"ח ביניים ובקשה לאישור תכנית ההפעלה למשך חודש, בו הפנה להתחייבותו של המבקש וצירף את מכתבו. הנאמן ציין כי המימון שיעביר המבקש יקבל מעמד של הוצאות הבראה והוסיף כי מימון זה יוחזר למבקש

מעודפי ההפעלה , אם יהיו כאלה לאחר פירעון החובות המובטחים בשעבוד שוטף למשיבים 5-4, בנק לאומי לישראל בע"מ והבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ בהתאמה.

2.

ביום 19.4.2015 קיים בית המשפט המחוזי דיון אליו התייצב המבקש לאחר שהחליף את בא-כוחו, וזה ציין בפתח הדיון "אני מתנגד להצעת הנאמן. מר עברי [המבקש] מוכן להעמיד את הכסף אבל לא בתנאים [ש]הציב הנאמן" (פרוטוקול הדיון מיום 19.4.2015, בעמ' 15 שורה 4). הנאמן מצידו הבהיר כי ציון העובדה שההחזר למבקש יהיה מעודפי ההפעלה בלבד נעשה למען הסר ספק ובהסכמת בא-כוחו הקודם של המבקש נוכח הסכמתו הברורה של המבקש כי החזר המימון כפוף, בין היתר, לאישור הבנקים אשר טענו מצידם כי החזר המימון למבקש לפני החזרת הסכומים המובטחים בשעבודים הקבועים, משמעו כי הבנקים הם שיישאו בהוצאות המימון. הנאמן הוסיף והבהיר כי המבקש ובא-כוחו הקודם לא חשבו ולו לרגע שהשעבודים הקבועים יממנו את ההזרמה של המבקש וכי האמור בבקשה נוסח עם בא כוחו הקודם של המבקש ועל דעתו (שם, בעמ' 17, שורות 2-1). עוד ציין הנאמן כי המבקש הבין את הדברים וכי במטרה להתחמק מהתחייבותו החליף את בא-כוחו, שלא השיב לפניות הנאמן ואף לא הגיש התנגדות לבית המשפט טרם הדיון. הנאמן ציין, כי בתקופה שבין הגשת הבקשה להקפאת הליכים ועד שמונה כנאמן, נטל המבקש, לכאורה, כ-650,000 ש"ח במזומן מקופת החברה וכספים אלה הם הכספים הנדרשים עתה לתקופת ההפעלה. במהלך הדיון התאפשר לצדדים לקיים ביניהם דין ודברים מחוץ לאולם ובסופו של דבר נתן בית המשפט את ההחלטה נושא הבקשה שבפני. בקשה זו מתמקדת בשלוש אמירות של בית המשפט הכלולות בהחלטה והן תובאנה להלן כלשונן.

3.

בהחלטתו, ציין בית המשפט כי חרף הקושי שעלה בהיעדר מימון לתקופת ההפעלה, הציג הנאמן דו"ח ותכנית הפעלה. עם זאת, להפתעתו של בית המשפט, בפתח הדיון נודע לו כי המבקש החליף את בא-כוחו, וזה הודיע כי הוא מתנגד למתווה שהציע הנאמן "אף כי בעל השליטה חתם על הסכמתו לסייע לחברה כאשר הסכמה זו הינה בלתי חוזרת ובלתי מותנית. בלשון זהירה אגדיר התנהלות זו כהתנהלות בלתי ראויה, וזאת בלשון המעטה" (עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 10-9) (להלן: האמירה הראשונה ). בית המשפט הוסיף וציין כי אפשר לצדדים להידבר ולהגיע לפתרון המחלוקות שהתעוררו "ולמען האמת, לא ברורה לי ההתעקשות של בעל השליטה לגבי תנאי ההחזר של סכום ההשקעה, לאור מצבה של החברה"

(שם, שורות 14-12) (להלן:

האמירה השנייה ) . עוד ציין בית המשפט כי בדיון נמסר לו שבין התאריכים ה-2.4.2015 ל-6.4.2015, היינו לאחר הגשת הבקשה להקפאת ההליכים, משך המבקש לכאורה סך של כ-650,000 ש"ח ופירוש הדבר כי הסכום שהסכים המבקש להזרים לחברה הוא הסכום שלכאורה נלקח מקופתה לאחר קביעת הדיון בבקשה, ובנסיבות אלה " ומשבעל השליטה חזר בו מהסכמתו להזרמת הכסף " (שם, שורה 20) (להלן:

האמירה השלישית ) , הציע הנאמן להמשיך את הפעלת החברה ובד בבד להגיש בקשה לחייב את בעל השליטה להחזיר את הכספים שלקח לכאורה. על כן האריך בית המשפט את צו הקפאת ההליכים עד יום 22.4.2015, קבע דיון נוסף למועד זה ונתן לנאמן שהות להגיש את הבקשה במתווה שאותו הציע.

להשלמת התמונה יצוין, כי יממה לאחר מתן ההחלטה דנן, הגיעו המבקש והנאמן להסכם בנוגע להעברת המימון מטעמו להפעלת החברה הנושא את הכותרת "התחייבות בלתי חוזרת לתשלום כספים לחברה בהקפאת הליכים והסדר פשרה" (נספח 8).

4.

הבקשה שלפניי מופנית כלפי אמירותיו של בית המשפט המפורטות לעיל. לטענת המבקש התוספת שהוסיף הנאמן לדו"ח מטעמו, בה צוין כי החזר המימון למבקש יהיה מתוך עודפי ההפעלה בלבד, שונה מהותית מהתחייבות המבקש ומשמעה למעשה כי לעולם לא ייראה את כספו, ומשכך הביע את התנגדותו למתווה זה. עוד טוען המבקש כי בא-כוחו הקודם לא נכח בדיון, ולכן לא היה ביכולתו לאשר או להזים את טענות הנאמן בדבר הסכמתו הנטענת לניסוח הדו"ח ומכל מקום, המסמכים שצורפו לדו"ח מעידים כי טענות הנאמן אינן נכונות. בנסיבות אלו, כך טוען המבקש, שגה בית המשפט בקובעו כי הוא חזר בו מהתחייבותו ואף הוסיף ו"נזף" בו, שכן קביעות אלו נעשו מבלי שניתן לו יומו בבית המשפט, מבלי שהגיש את עמדתו בכתב ומבלי שהעיד עדים מטעמו. כמו כן טוען המבקש כי האמירות שהובאו לעיל לא נדרשו לצורך ההכרעה בבקשה ופגעו קשות בשמו הטוב וגרמו בפועל ל"לינץ'" תקשורתי שנערך לו בהמשך ל"משפט השדה" שנערך לו באולם בית המשפט. לגישת המבקש קיימת דחיפות לדון בבקשתו בשלב זה ובאופן מיידי שכן כבר עתה נגרם נזק ממשי לשמו הטוב כתוצאה מאותן אמירות. לטענת המבקש הנאמן כבר עשה שימוש באמירות אלו נגדו וייחס לו התנהלות לא ראויה, והוא צפוי לעשות כן גם בעתיד.

5.

דין הבקשה להידחות.

משמעותה האופרטיבית של החלטת בית המשפט המחוזי מיום 19.4.2015 היא הארכת תוקפו של צו הקפאת ההליכים שניתן לחברה עד ליום 22.4.2015 ומתן שהות לנאמן להגיש בקשה נגד המבקש להשבת כספים שאותם נטל, לכאורה, מקופת החברה לאחר הגשת בקשת ההקפאה וטרם מינוי הנאמן. בקשה זו אמורה היתה להישמע ביום 22.4.2015 אך הענין הפך לתיאורטי נוכח העובדה שבינתיים הגיעו הצדדים להסכמות, כאמור, המייתרות את הגשת הבקשה שהתכוון הנאמן להגיש בהתאם להחלטה הנ"ל. די בטעם זה על מנת לדחות את הבקשה שלפני. עם זאת אוסיף ואומר כי גם לגופם של דברים אין לבקשה מקום. המבקש קובל על אמירות שנשזרו בהחלטתו של בית המשפט, הפוגעות לשיטתו בשמו הטוב ועשויות לשמש נגדו. למעשה, עותר המבקש ל"שכתב" את החלטת בית המשפט המחוזי (ואף מציע נוסח משלו בעמ' 10 לבקשה), כך שתוסרנה האמירות שהובאו לעיל.

ההלכה הפסוקה בעניינים כגון דא היא כי:

"'שכתוב' פסק - הדין, לבקשתו של מי שנפגע מתוכנו - צד ושאינו צד - אינו יכול להביא לשינוי התוצאות, ואף לא לתיקון ממשי של הנזק שכבר נגרם עם פרסומו של פסק - הדין. בתור שכזה, הליך ה'שכתוב' הינו הליך 'מיותר', ככל שמדובר בייעודה הבסיסי של המערכת השופטת.

פתיחת 'סדק' ל'שכתוב' פסקי - דין לבקשתם של עדים ששמם הטוב נפגע לטענתם מעבר למידה ה'נסבלת' כאמור, יביא, מטבע הדברים, לפתיחת 'פתח כפתחו של אולם' לבקשות 'שכתוב' מצדו של כל אדם – לרבות גוף או רשות – הרואה עצמו נפגע מדברים שכתב שופט בפסק - דינו; והמערכת השופטת תמצא עצמה שקועה בהליכי 'שכתוב', שאין להם קשר ענייני ליישום הדין לגבי הסכסוכים שנדונו בפניה. לא לכך נועדו ההליכים שלשמם קיימת ופועלת המערכת השופטת, ו'תקנת הציבור' מחייבת למנוע היווצרותו של מצב זה על - ידי חסימת הדרך, אם בערעור ואם בעתירה לבג"ץ, בפני גלישה לבירורים 'זרים' לתכלית הדיון."

(בג"ץ 188/96 צירינסקי נ' סגן נשיא בית-משפט השלום בחדרה , פ"ד נב(3) 721, 735 (1998))

והדברים יפים גם לענייננו.

לכך יש להוסיף כי הביקורת שמתח בית משפט על המבקש בסיפא של האמירה הראשונה ובאמירה השנייה נכתבה בלשון מתונה (ראו והשוו: רע"א 3595/11 גלמן נ' טסלר , פסקה 7 (20.7.2011); ע"א 9998/06 חזן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ , פסקה ח (20.7.2008)) והקביעה העובדתית שבאמירה השלישית באה לאחר שבית המשפט שמע את טענות המבקש במלואן והעדיף על פניהן את טענותיו של הנאמן. כידוע, לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים שנקבעים על-ידי הערכאה הדיונית וממילא לא נדרשת התערבות כזו עתה נוכח ההסכמות החדשות אליהן הגיעו המבקש והנאמן, כאמור.

סיכומם של דברים, הבקשה נדחית.

משלא נתבקשה תשובה אין צו להוצאות.