רע"א 3042/16 פלוני נ. משרד הביטחון קצין התגמולים

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (ע"ו 25289-10-15, כב' השופטת ח' וינבאום-וולצקי ) אשר דחה ערעור על החלטה של הוועדה הרפואית העליונה (להלן: ור"ע ) בנוגע לקביעת נכותו של המבקש עקב ירידה באיכות השמיעה.

1.המבקש הינו יליד 1940, שירת במשטרת ישראל כ-30 שנים ופרש לגמלאות בשנת 2000. בשנת 1993 הוכרה למבקש נכות של 1% בשל חבלה אקוסטית (פגיעה בשמיעה). בשנת 2013 פנה המבקש לקצין התגמולים בבקשה לבחינה נוספת של נכותו בשל ירידה באיכות השמיעה. הוועדה הרפואית אשר דנה בבקשה דחתה אותה בנימוק שלא ניתן לייחס את הירידה בשמיעה לשירותו במשטרה, כיון שעיקר הנזק מחשיפה לרעשים מתרחש בשנים הקרובות לחשיפה ולא שנים רבות אחר כך. לדעת הוועדה הרפואית, הירידה בשמיעה נובעת מגורמים פנימיים וכן מגילו של המבקש. על החלטה זו, ערער המבקש בפני ור"ע, בצרפו חוות דעת רפואית המצביעה על כך שהירידה בשמיעה החלה כבר בשנת 2002 וכי יש קשר בין הירידה בשמיעה לפגימה שהוכרה בשנת 1993. ור"ע דחתה אפוא את הערעור ואמצה את מסקנות הוועדה הרפואית. על כך הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט קמא שמע את טענות הצדדים ודחה את הערעור לגופו. מכאן הבקשה שלפנינו.

2.הלכה מושרשת היא שבקשת רשות ערעור מצריכה טעם מיוחד החורג מגדר המחלוקת שבין הצדדים. בשיטת המשפט שלנו, הכלל הוא כי בעלי דין זכאים לקבל את יומם בבית המשפט בפני שתי ערכאות, הערכאה המבררת וערכאת הערעור. בקשת רשות ערעור כשמה כן היא – בקשה ולא זכות. מכאן ההלכה שיש צורך להצביע על עניין משפטי ציבורי כתנאי למתן רשות ערעור. זהו אינו המקרה שלפנינו.

הוועדות הרפואיות קבעו על סמך שיקולים מקצועיים כי ההחמרה בשמיעתו של המבקש אינה קשורה לפגימה בשמיעה שהוכרה בשנת 1993. שאלה זו היא עניין שבעובדה שאינה חורגת מעניינו הפרטני של המבקש. נוסף לכך, ההכרעה בשאלה זו היא אינה הכרעה משפטית גרידא, אלא גם מקצועית. הביקורת בהליך רשות הערעור שונה באופייה במקרה זה. הגם שקיימת אפשרות להתערבות, במקרה המתאים, לא מצאתי בסיס לכך בענייננו.

הבקשה נדחית, אין צו להוצאות.