רע"א 3045/15 עבד אבוקווידר נ. הדר חברה לביטוח בע"מ

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 7.1.2015 בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר-שבע אשר דחה את תביעת המבקש לפיצוי בשל תאונת דרכים.

רקע והליכים קודמים

1.

המבקש, יליד 1972, טען כי נפגע בתאונת דרכים שעה שפרק סחורה ממשאיתו. לטענת המבקש, הוא ניתק את הנגרר (העגלה) מן המשאית, ולאחר שפרק את הסחורה הפעיל את מנוע המשאית והחל לחבר את הנגרר בחזרה למשאית. לצורך כך, עלה המבקש על היצול כדי להורידו כלפי וו הגרירה, אך בשלב זה העגלה הידרדרה לכיוון המשאית, היצול נכנס בין הגלגלים, והמבקש מעד ונחבל בכל חלקי גופו.

2.

בעקבות האירוע, הגיש המבקש לבית משפט השלום תביעה נגד המשיבה, חברת הביטוח, אשר ביטחה את המשאית בה נהג, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים ). בדיון בתביעה מיום 27.2.2012 הוסכם כי הדיון יתמקד בשאלה המשפטית האם האירוע בו נפגע המבקש נחשב ל"תאונת דרכים" והאם הוא נכנס בגדרו של חוק הפיצויים. בהחלטתו, הבהיר בית משפט השלום כי "אין בהוראות שלעיל כדי לפגוע בטענתה של הנתבעת (המשיבה – צ.ז.) כי האירוע הנטען, כלל לא אירע. השאלה העובדתית תתברר רק ככל שיוכרע שהמקרה הנדון, אם אמנם אירע, הוא בגדר 'תאונת דרכים'".

בהתאם למוסכם, פנה בית משפט השלום לדון בשאלה המשפטית , וקבע כי האירוע בו נפגע המבקש אינו מהווה תאונת דרכים, ואינו בא בגדרי חוק הפיצויים, והורה על דחיית התביעה. על פסק דין זה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי (להלן: הערעור הראשון ). בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור הראשון שהגיש המבקש, וקבע כי נפילת המבקש מהנגרר (העגלה) היא בגדר "תאונת דרכים" במובן חוק הפיצויים, וכי יש להחזיר את התיק לבית משפט השלום על-מנת שידון בשאלת הנזק .

3.

עם החזרת התיק לבית משפט השלום עמדה המשיבה על טענתה לפיה התאונה האמורה כלל לא התרחשה ועל-כן יש לדחות את התביעה. המבקש טען מנגד, כי בית משפט השלום אינו רשאי לדון בשאלה זו – שאלת החבות – בשלב זה, שכן הוראת בית המשפט המחוזי בפסק הדין בערעור הראשון הייתה להחזיר את התיק לבית משפט השלום על מנת שידון בשאלת הנזק בלבד. בית משפט השלום קבע כי יש לפרש את הוראת בית המשפט המחוזי "כאילו נאמר בו שבהנחה שהעובדות הן כפי הנטען – הארוע בא בגדרו של חוק הפלת"ד". בנוסף נקבע כי קבלת טיעונו של המבקש מובילה לתוצאה בלתי צודקת, לפיה תחסם דרכה של המשיבה להוכיח את שטענה כבר בראשית ההליך – שהתאונה הנטענת כלל לא ארעה.

4.

על רקע האמור, פנה בית משפט השלום לבחון את השאלה העובדתית : האם המבקש הצליח להוכיח כי התאונה הנטענת אירעה. בית המשפט עמד על כך שגרסת המבקש לקרות התאונה נשענת על עדותו בלבד, אך בעדות זו נמצאו סתירות ותהיות רבות (הן ביחס לאדם, שלדברי המבקש, נכח בסביבה אך לא אותר על-ידי המבקש כדי להעיד ולחזק את גרסתו, והן ביחס לטיפול הרפואי הראשוני שקיבל לאחר הפגיעה הנטענת). נוכח האמור, קבע בית משפט השלום כי מאזן ההסתברויות אינו נוטה לטובת המבקש, וכי אין לקבל את גרסתו ותביעתו נדחתה. מעבר לנדרש (ולמקרה שערכאת הערעור – ככל שיוגש ערעור – תחליט לשנות את קביעתו בעניין החבות) דן בית משפט השלום בשאלת הנזק, וקבע כי אם היה מקבל את תביעת המבקש, היה פוסק פיצויים בסך 39,149 ש"ח בצירוף שכ"ט עו"ד והוצאות משפט.

5.

כלפי פסק-דין זה הגיש המבקש ערעור נוסף לבית המשפט המחוזי (להלן: הערעור

השני ), ובו טען כי לא היה מקום לדון בבית משפט השלום בשאלת עצם התרחשות התאונה, שכן המשיבה יכלה להעלות טענות אלה במסגרת הערעור, או לחלופין, להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. משלא עשתה כן, עומדת בתוקפה הוראת בית המשפט המחוזי כי התיק יוחזר לבית משפט השלום לדיון בשאלת הנזק בלבד. המבקש ערער גם על גובה הנזק שנקבע, וטען כי הוא אינו משקף את הפסד ההשתכרות לעבר ולעתיד ואת מידת הכאב והסבל שנגרמו לו בעקבות התאונה.

6.

בית המשפט המחוזי פסק כי דין הערעור השני להידחות. נקבע כי פסק הדין בערעור הראשון נסב, באופן ברור, אך ורק סביב השאלה האם האירוע הנטען הוא "תאונת דרכים" כהגדרת מונח זה בחוק ובפסיקה. בדיון בערעור לא הועלתה השאלה כלום האירוע הנטען התרחש, שכן גם בבית משפט השלום לא נדונה שאלה זו, והיא הושארה לבירור עתידי, ככל שיהיה צורך בבירורה. על כן, נקבע כי אין די בכך שפסק הדין בערעור הראשון הסתיים במילים "התיק יוחזר לבית המשפט קמא לדיון בשאלת הנזק" כדי להגיע למסקנה כי ערכאת הערעור דחתה את הטענה לפיה האירוע כלל לא התרחש, טענה אשר, כאמור, כלל לא הוזכרה בפניה. בית המשפט המחוזי הדגיש כי בדיון מיום 27.2.2012 בבית משפט השלום, הבהירה המשיבה כי היא עומדת על כך שהתאונה לא התרחשה, ובית המשפט אף קבע כי ההסכמה לדון קודם בשאלה המשפטית לא תפגע בטענתה של המשיבה ביחס לשאלה העובדתית. לבסוף, הוסיף בית המשפט המחוזי כי למבקש ניתנו הזדמנויות לטעון בהרחבה באשר לעצם התרחשות התאונה, אך הוא בחר שלא לנצל הזדמנויות אלה, והוסיף לעמוד על טענתו לפיה לא ניתן לדון בשאלה עובדתית זו. על רקע האמור, נדחה ערעורו השני של המבקש.

7.

כלפי פסק הדין בערעור השני הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי, ובה חזר המבקש על טענותיו בבית משפט קמא. נטען כי לא היה מקום לדון בשאלת עצם התרחשות התאונה לאחר שניתן פסק הדין בערעור הראשון, בו נקבע כי התיק יוחזר לשם דיון בשאלת הנזק בלבד. נטען, כי בית המשפט אינו דן בשאלות תיאורטיות גרידא, וכי השאלה המשפטית (האם האירוע בו נפגע המבקש הוא "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים) לא נדונה בחלל ריק.

דיון והכרעה

8.

לאחר העיון בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להורות על הגשת תשובה. הלכה היא, כי רשות ערעור לבית משפט זה ב"גלגול שלישי" ניתנת רק במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת שביניהם, או כאשר עיוות הדין שייגרם לבעלי הדין, אם לא תינתן רשות ערעור, יהיה בלתי מתקבל על הדעת (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). לא מצאתי כי השאלה עליה מצביע המבקש היא בעלת חשיבות ציבורית או משפטית, ונראה כי הסוגיה בה עוסקת הבקשה מתוחמת לנסיבותיו הקונקרטיות של ההליך הנדון.

9.

אמנם, ניהול ההליך על-פי הסדר המקובל (בירור התשתית העובדתית תחילה ורק לאחר מכן בירור השאלות המשפטיות) היה יכול למנוע את התסבוכת שנוצרה בענייננו, וכפי שציין אף בית משפט השלום בפסק הדין: "בדיעבד, מתברר, שלפעמים הדרך הארוכה היא באמת הדרך הקצרה ולפעמים קיצורי דרך גורמים רק להארכה". עם זאת, ועל אף שהדרך התארכה לה, לא מצאתי שנפל פגם בהחלטות בתי המשפט קמא, ואף אני סבור כי אין לקרוא את החלטת בית המשפט המחוזי בערעור הראשון באופן השולל את האפשרות לדון בשאלה העובדתית אותה הותיר בית משפט השלום לשלב השני, ככל שיידרש. לא מצאתי כי הוראת בית המשפט המחוזי להחזיר את התיק לבית משפט השלום על מנת שידון בשאלת הנזק הגבילה את סמכותו של בית משפט השלום באופן שעליו להימנע מבירור השאלות העובדתיות אשר טרם התבררו, בהתאם להסדר הדיוני המוסכם. בהקשר זה ראוי להדגיש כי הסכמת המשיבה להקדים את בירור השאלה המשפטית לבירור העובדתי ניתנה תוך שמירה על טענתה לפיה התאונה הנטענת כלל לא התרחשה (ראו החלטת בית משפט השלום מיום 27.2.2012). קבלת עמדת המבקש לפיה, לאחר שנקבע כי האירוע הנטען הוא "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים, המשיבה אינה רשאית להעלות טענה זו, פוגעת בזכותה להליך הוגן בהתאם להסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים.

10.

המבקש מבקש, הלכה למעשה, להתלות בניסוח בעייתי שנכלל בשולי פסק הדין שניתן בערעור הראשון. כל בר דעת מבין שבנסיבות הפרשה המשיבה לא ויתרה על הטענה, לפיה גם אם האירוע אותו תיאר המבקש יכול להיחשב כ"תאונת דרכים", הוא לא התרחש כלל. מן הראוי היה, למצער, להסתפק בהעלאת הטענה בגדר הערעור בזכות. לאחר פסק דינו הברור של בית המשפט המחוזי בערעור השני לא היה כל מקום להגשת בקשת רשות הערעור. מדובר בנסיבות המצדיקות חיוב המבקש בהוצאות לטובת אוצר המדינה שכן התעקשות על הטענה האמורה לא היתה ראויה.

נוכח כל האמור לעיל, הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 2,000 ש"ח.