רע"א 307/21חיים יהודה אלקיים נ. מנורה חברה לביטוח בע"מ

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ש' דותן ) בע"א 39770-10-20 מיום 17.12.2020, שדחה ערעור שהוגש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת ט' פישמן לוי ) בת"א 11951-01-16 מיום 27.8.2020, שדחה תביעה כספית לפיצוי בגין ירידת ערך רכב.

1.

המבקש הגיש תביעה נגד המשיבה על סך של כ-194,000 ₪, בטענה כי שגתה בקביעת ירידת הערך שנגרם לרכב שבוטח אצלה, וזאת ביחס לנזקים שמקורם בשתי תאונות דרכים (ההפרש בין ירידת הערך שנקבעה על ידי שמאי המשיבה ובין זו שנקבעה על ידי שמאי המבקש עמד על 12% בגין התאונה הראשונה ועל כ-35% בגין התאונה השנייה).

המבקש לא גילה בכתב תביעתו כי במועד מאוחר לתאונות דנן הרכב היה מעורב במספר תאונות נוספות, כשבעקבות התאונה האחרונה הרכב הושבת, הוכרז כ"אובדן גמור" ושרידיו נמכרו לצורך גריטה. רק לאחר מכירת שרידי הרכב, הוגשה התביעה מושא ההליך שלפניי. המבקש הגיש בנוסף תביעה נגד מבטחת הרכב בתאונות המאוחרות (להלן: המבטחת האחרת ) שהסתיימה בהסדר פשרה במסגרתו שולם למבקש סך של 90,000 ₪. בהליך זה מונה שמאי כמומחה בית משפט, שאישר את חוות דעת השמאי מטעם המבקש בה הוכרז הרכב כ"אובדן גמור".

2.

בית משפט השלום דחה את תביעת המבקש נגד המשיבה, לאחר שמצא כי קביעת ערך הרכב במועד ההשבתה נעשתה על בסיס ערכי ירידת הערך שנקבעו על ידי המבטחת-המשיבה באירועי הנזק המוקדמים (התאונה הראשונה והשנייה), ומשכך נקבע כי המבקש קיבל פיצוי בגין מלוא שווי הרכב ולא הוכיח כי נגרם לו נזק נוסף. בית המשפט אימץ את חוות דעת המומחה שמינה, לפיה אין עוד תוקף מעשי לחו וֹ ת הדעת מטעם המבקש עליהן נסמכת תביעתו, וקביעתו של מומחה בית המשפט בהליך נגד המבטחת האחרת מהווה סיכום סופי של כל נזקי הרכב ולא ניתן לתבוע בדיעבד ירידות ערך שאינן כלולות בה. בשים לב לכך שהמבקש לא חשף את התמונה המלאה בכתב תביעתו, ותיאורטית ייתכן אף כי קיבל יותר מאשר ערכו של הרכב, חייב בית משפט השלום את המבקש בשכ"ט המשיבה בסך 30,000 ₪ בצירוף מע"מ וכן בהוצאות המשפט.

3.

ערעור שהוגש על פסק הדין נדחה. בית המשפט המחוזי לא מצא להידרש לשאלה העקרונית בדבר המועד הקובע לצורך שומת נזק בגין ירידת ערך של רכב, היות שירידת הערך הנטענת במקרה דנן כלל לא הוכחה. בנוסף קבע בית המשפט המחוזי כי בחוות הדעת שצורפה לכתב התביעה בהליך נגד המבטחת האחרת הופחתו משווי הרכב ירידות ערך על פי האומדן הנמוך כפי שהעריכה המשיבה; בכתב ההגנה הודתה המבטחת האחרת בשווי הרכב הנטען בכתב התביעה; וסכום הפיצוי עליו הסכימו הצדדים שם מגלם את הסיכונים של שני הצדדים, ולכאורה מדובר בפיצוי כפול מכיוון ששווי הרכב הוערך לפי ירידת הערך הנמוכה בהתאם לשמאות של המשיבה.

4.

על רקע זה הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי, שאליה נספחו שני קלסרים עבי כרס.

5.

לטענת המבקש, תוצאת פסק הדין של הערכאות קמא קובעת הלכה למעשה כי יש להתחשב באירועים מאוחרים לתאונה לצורך חישוב פיצוי בגין ירידת ערך של רכב, ושאלה זו נמצאת במחלוקת וטרם הוכרעה בפסיקתו של בית משפט זה. בשל כך סבור המבקש כי עניינו מעלה שאלה עקרונית בעלת השלכות רוחביות המצדיקה לתת רשות ערעור.

המבקש טען כי מכיוון שנזק בגין ירידת ערך הוא נזק מוחשי המתגבש "על אתר", יש לפצות בגינו לפי ערך הרכב ביום התאונה, מבלי להתחשב באירועים מאוחרים. המבקש סבור כי מרבית פסיקת בתי משפט השלום שעסקה בנושא, עמדת המפקח על הביטוח והוראות הפוליסה התקנית תומכות בעמדתו, וכי התחשבות באירועים מאוחרים תעודד מבטחות לעכב תשלום פיצוי בגין ירידת ערך בהנחה כי חלוף הזמן יקטין את סכום הפיצוי.

6.

ביחס לנסיבות המקרה הקונקרטי, המבקש הוסיף וטען כי בית המשפט המחוזי שגה כשקבע כי המבקש אינו זכאי לפיצוי מהמשיבה בהתחשב בפיצוי שקיבל מהמבטחת האחרת וכשקבע כי המבקש פוצה בגין כל נזקיו לאחר הכרזת הרכב כ"אובדן גמור". לעניין זה טען המבקש, כי בחוות דעת השמאי מטעמו עליה התבססה התביעה האחרת צוין במפורש כי מסכום התביעה יהיה צריך להוריד סכומים שיקבל בגין התאונות הראשונות, וכי נוכח ירידות הערך שנגרמו לרכב בתאונות אלה המבקש הסכים להתפשר על סכום חלקי נמוך יותר.

עוד טען המבקש, בין היתר, כי נפלו שגגות בחישובים שערך בית המשפט המחוזי, וכי המבקש קיבל בגין אובדן הרכב סכום נמוך שאינו קרוב לסכום אותו תבע מהמבטחת האחרת; כי המשיבה לא יכולה להישמע בטענה שלא צוינה במכתבי דחיית התביעה שהגיש לה המבקש; כי הערכאות קמא התעלמו מטענתו זו; וכי אף לשיטת המומחה שמונה מטעם בית המשפט בתביעה דנן, ירידת הערך הוערכה בחסר והיה מקום להתחשב לצורך אומדן ירידת הערך בשווי אביזרי נכה שהותקנו ברכב.

7.

דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

לשאלות העקרוניות שמעורר המבקש אין כל קשר למקרה הנדון, ונסביר את הדברים במילים פשוטות ובהדגמה מספרית. נניח כי שווי הרכב בתאונה הראשונה עמד על 200,000 ₪ ושמאי המשיבה העריך את ירידת הערך בתאונה הראשונה בסכום של 5,000 ₪ ובתאונה השנייה בסכום של 15,000 ₪, וזה הפיצוי שקיבל המבקש מהמשיבה עבור שתי התאונות. בעקבות התאונה האחרונה נגרם לרכב אובדן מלא והמבקש טען לפיצוי בסכום של 180,000 ₪ ובהתאם לתביעתו זו קיבל פיצוי מהמבטחת בתאונה שגרמה לאובדן הכולל. רק לאחר התאונה האחרונה, הגיש המבקש את תביעתו נגד המשיבה, בטענה כי עקב התאונה הראשונה נגרמה ירידת ערך של 30,000 ₪ ועקב התאונה השנייה נגרמה לו ירידת ערך של 50,000 ₪, ומבלי לציין כי הרכב עבר תאונה שגרמה לאובדן כולל. ובקיצור, ההתחשבות בתאונות המאוחרות במקרה דנן נבעה מכך שבהליך שניהל המבקש מול המבטחת האחרת, חישוב ערך הרכב במועד ההשבתה התבסס על שיעור ירידת הערך הנמוך כפי שנקבע על ידי שמאי המשיבה.

עולה מפסקי הדין של הערכאות קמא כי המבקש ניהל הליכים נפרדים מול חברות הביטוח מבלי לחשוף בפניהן את מלוא הנתונים והמסכת העובדתית הרלוונטית לצורך הערכת הנזק, ואין לאפשר ניסיון זה לאחוז את החבל משני קצותיו. מטעמים אלה כולם, אין להתערב בתוצאה אליה הגיעו הערכאות קמא, ואשר נטועה היטב בנסיבות המקרה הפרטניות.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

9.

משלא התבקשה תגובה, והרבה לפנים משורת הדין, לא יעשה צו להוצאות לטובת אוצר המדינה.