רע"א 311/18 מאהר חרב אבו הדובה נ. רשות מקרקעי ישראל

1.

בקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי" על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט י' פרסקי ) ברע"א 1720-01-18 מיום 3.1.2018, לפיה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע (כב' ס. הנשיאה השופט ע' רוזין ) בת"א 35465-12-17 מיום 26.12.2017, ולפיה נדחתה בקשת המבקש למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבה לבצע את צו הפינוי וההריסה שהוציאה על בית מגוריו של המבקש.

רקע והליכים קודמים

2.

ביום 3.11.2016 ניתן נגד בית מגוריו של המבקש צו לסילוק יד ולפינוי לפי סעיף 4 לחוק מקרקעי ישראל (סילוק פולשים), התשמ"א-1981 (להלן: הצו להלן: החוק ). המבקש הגיש בקשה לביטול הצו לבית משפט השלום במסגרת ת"א 30075-01-17 (כב' השופטת א' ליפשיץ ). בדיון ביום 27.3.2017 הגיעו הצדדים להסכמה אשר קיבלה תוקף של פסק דין לפיה הבקשה לביטול הצו תדחה, והצדדים יטענו לעניין מועד הפינוי. ביום 18.4.2017 ניתנה החלטת בית משפט השלום לפיה מועד הפינוי נקבע ליום 18.12.2017. בקשת ארכה לביצוע הצו ועיכוב פסק הדין מיום 27.3.2017 שהגיש המבקש ביום 16.11.2017 נדחתה בנימוק שטענת המבקש בדבר "אופק תכנוני" אינה מבוססת, וכי פסק הדין מיום 27.3.2017 הפך חלוט.

3.

ביום 18.12.2017 הגיש המבקש תביעה להארכת מועד לביצוע צו פינוי וסילוק יד, ובמסגרתה הגיש בקשה לצו מניעה במעמד צו אחד לעיכוב ביצוע פסק הדין מיום 27.3.2017, בקשה שנדחתה עוד באותו יום. מעיון ב"נט המשפט" עולה כי ביום 26.12.2017 דחה בית משפט השלום את הבקשה למתן צו מניעה לאחר שהתקיים דיון בעניין, וזאת בשל עיקרון סופיות הדיון וכן מאחר והמבקש לא הוכיח את זכותו במקרקעין. אף טענת "האופק התכנוני" נדחתה לאור מכלול הנסיבות וההליכים הקודמים, והכל כמפורט בהחלטת בית משפט השלום, אשר המבקש כלל לא טרח לצרפה לבקשתו.

4.

בהמשך להחלטה זו, הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בגדרה טען כי היה מקום ליתן צו מניעה, הואיל ובטווח הקרוב יאושרו תכניות בנייה הנוגעות למקרקעין נושא הצו וכי לא ייגרם כל נזק ממתן הצו המניעה הזמני. לאור זאת, התבקש בית המשפט המחוזי להורות על ביטול החלטת בית משפט השלום ומתן צו מניעה זמני לביצוע הצו למשך 12 חודשים.

5.

ביום 3.1.2018 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת רשות הערעור וקבע כי תנאי בסיס לפנייה לבית משפט השלום על-פי סעיף 5ב' לחוק הוא אדם הרואה עצמו נפגע להוכיח את זכותו להחזיק במקרקעי הציבור, ואילו המבקש לא טען כל טענה בדבר זכותו במקרקעין נושא הצו, ואף הגיע להסכמה עם המשיבה בעניין הותרת צו הפינוי על כנו ואין הוא יכול לבקש כל סעד זמני בהעדר זכות במקרקעין נשוא הצו. בנוסף, דחה בית המשפט המחוזי את טענת "האופק התכנוני", הואיל ובהעדר זכות במקרקעין, כל שיכול היה לבקש הוא הקצאת הקרקע לידיו, ואין כל וודאות כי בקשתו הייתה מתקבלת.

על החלטה זו נסבה בקשת רשות הערעור שלפני.

הבקשה דנן

6.

בעיקרו של דבר, המבקש חוזר על הטענות שטען בערכאות הקודמות, ומוסיף כי החלטת בית המשפט המחוזי אינה סבירה ואינה מידתית שכן החלטה זו מתעלמת הן מתביעת הבעלות של המבקש מכוח חזקה בקרקע, והן מ התקדמות ההליך התכנוני הנוגע למקרקעין ואשר, לטענת המבקש, עומד בפני הפקדת התכנית. בנוסף, טוען המבקש כי עניינו מעלה סוגיה משפטית בעלת חשיבות ציבורית שטרם נדונה.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה שוכנעתי כי דינה להידחות. הבקשה דנן נוגעת לצדדים להליך זה בלבד והיא אינה מעוררת שאלה שראוי לה, לפי טיבה ומהותה, לזכות לבירור משפטי נוסף במסגרת ערעור "בגלגול שלישי" (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). על כן, משלא מתקיימות במקרה זה אמות המידה שנקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", דין הבקשה כאמור להידחות.

8.

למעלה מן הצורך אעיר כי עיון "בגלגוליו" של התיק לאורך השנים, כעולה מפרוט השתלשלות העניינים בהחלטת בית משפט השלום, מעלה כי התכלית האמיתית לבקשה היא אך לדחות את הפינוי ללא כל נימוק משפטי ממשי. זאת, בין היתר, בשים לב כאמור לפסק הדין מיום 23.7.2017 שנתן תוקף להסכמת הצדדים, ולמועד הפינוי שנקבע עד יום 18.12.2017; להחלטה מיום 23.11.2017 הדוחה את הבקשה למתן ארכה לביצוע הצו; להחלטה הדוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין מיום 27.3.2017 – החלטה עליה לא הוגשה בקשת רשות ערעור. כמו כן, מקובלים עלי כל יתר הנימוקים המפורטים בהרחבה בהחלטת בית משפט השלום ואף בזו של בית המשפט המחוזי, ולרבות הנימוק המרכזי לפיו המבקש לא הראה כל זכות לבעלותו במקרקעין.

נוכח האמור, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.