ב בית המשפט העליון
רע"א 3119/98
בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
המבקש : עזבון המנוח גדעון לב-ארי ז"ל רו"ח
נגד
המשיבים : 1. יפעת מורטמן
2.יצחק טורקלטאוב
בקשת רשות ערעור על פסק דין בית
המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום
20.4.98 בת.א. 1062/92 שניתן על ידי
כבוד השופטת אסתר חיות
בשם המבקש: עו"ד אהרון קאופמן, עו"ד עמי אסנת
בשם המשיבים: עו"ד עדי שחר, עו"ד אורי חפץ
פסק דין והחלטה
1.ביום 8.9.92 הגישו המשיבים תובענה בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו כנגד עזבון המנוח גדעון לב ארי ז"ל, שהיה רואה חשבון (להלן - בהתאמה - ה"עזבון" ו"המנוח"), בה תבעו נזקים שנגרמו להם, לפי טענתם, עקב התנהגותו הרשלנית של המנוח עת כהן כמנהל עזבון של מוריש המשיבים. בהחלטה נשוא הבקשה לרשות לערער שלפני דנה השופטת המלומדת בשתי טענות מקדמיות שהועלו לפניה: האחת - התיישנות, והאחרת - השתק פלוגתה לגבי רשלנותו של רואה החשבון. השופטת המלומדת קבעה שאמנם טענת ההתיישנות בדין יסודה ועם זאת היא מצאה שרווח והצלה מפני טענת ההתיישנות לגבי רוב מרכיבי התביעה, ימצאו למשיבים מהמרצה שהוגשה על ידם בשנת 1986, בה הם עתרו שלא לפסוק לרואה החשבון שכר עקב מחדליו, שיש לראות בה "תובענה" בגדר סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח1958-; לענין זה התירה השופטת המלומדת למשיבים להגיש כתב תשובה. באשר לשאלה האחרת קבע בית המשפט המחוזי שאמנם קיים השתק פלוגתה כנגד העזבון, המונע בעדו מלטעון שהמנוח לא התרשל בתפקידו כמנהל עזבון (ראה החלטת כב' השופטת סירוטה מיום 6.10.88, נספח "ב" לבקשה לרשות לערער). לפני בקשת רשות לערער של העזבון בשני העניינים דלעיל.
2.טענת העזבון לענין ההתיישנות היא כי שלא כדין התיר בית המשפט המחוזי למשיבים להגיש כתב תשובה באיחור של חמש שנים ומחצה על יסוד טענה שהועלתה רק בסכומיהם, ושלא נתמכה בתצהיר, כי יש בהחלטה כדי לפגוע בעזבון, שלא גבה בשעתו ראיות מעדים מרכזיים בפרשה, שבחלקם כבר אינם בחיים, ועוד טענות נוספות, ובכללן שאין קיימת זיקה מספקת בין ההמרצה שהוגשה בשנת 1986 לבין התובענה, באופן המפסיק את תקופת ההתיישנות.
קראתי את הבקשה ואת התשובה בענין ההיתר שנתן בית המשפט המחוזי למשיבים להגשת כתב תשובה, והעזבון לא הניח את דעתי שקיימת עילה מספקת לתת לעזבון רשות לערער: ענין התובענה שבגדרה עתרו המשיבים לשלול מהמנוח את שכרו כבר נזכר בכתב התביעה, ויתירה מזאת: בגדר ההליך משנת 1986 ניתן צו לפיצול סעדים המתיר למשיבים לתבוע את נזקיהם בתובענה נפרדת, והאפשרות שכך יעשה לא באה לעזבון כהפתעה. בנסיבות הענין לא היה בית המשפט המחוזי חייב לתת משקל מכריע להעדר תצהיר לתמיכה בבקשה להארכת מועד להגשת כתב תשובה, ועל כל פנים גם אם יכול היה בית המשפט המחוזי להחליט אחרת משהחליט, אין בטענות העזבון די כדי לשקול התערבות בהחלטה על דרך של מתן רשות לערער; אף קביעתה של השופטת המלומדת לגבי הקשר בין שתי התובענות נראית לי לכאורה, ועל כל פנים די היה בה כדי להתיר הגשת כתב התשובה, כשכל טענות בעלי הדין גם באשר לקשר בין התובענות, לענין סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח1958-, שמורות להם.
לפיכך יש לדחות את הבקשה לרשות לערער בענין ההיתר להגשת כתב תשובה.
3.העזבון טען לפני כמה טענות לענין השתק הפלוגתה. הגעתי למסקנה שדי כבר באחת מהן כדי להצדיק את עמדת העזבון. לפיכך רואה אני את הבקשה לרשות לערער לענין זה בלבד כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. וזו הטענה: במהלך הדיונים לפני כבוד השופטת סירוטה הצהיר פרקליט המנוח (שהעזבון בא בנעליו) שהוא מוותר על שכר הטרחה שלו כמנהל העזבון, "וזאת מבלי להודות כי ניהל העזבון בצורה כושלת... ועל אף שהשקיע מזמנו וממרצו" (ראה נספח "ב" לבקשה). נמצא שלגבי שאלת מחדליו של המנוח (להבדיל מאשר לענין שכר הטרחה בהליך ההוא, שאין לו חשיבות לענייננו), לא נתקיימה בין בעלי הדין התדיינות בפועל, שהניבה הכרעה שיפוטית, ולא ניתן לפרש את ויתורו של המנוח על שכר טרחתו (בניגוד לאמור בו) כהודאה ברשלנות. השווה: ע"א 66/62 פ"ד יז 11.
לפיכך יש לקבל את הערעור בנקודה זו.
הבקשה למתן רשות לערער לענין ההיתר להגשת כתב התשובה נדחית. הערעור מתקבל לענין קביעת השתק הפלוגתה והחלטת בית המשפט המחוזי לעניינה מתבטלת תוך דחיית טענתם המקדמית של המשיבים לענין זה.
לאור התוצאה שאליה הגעתי לא יהיה צו להוצאות.
ניתן היום יג בתמוז תשנ"ח
(7.7.98).
המשנה
לנשיא
העתק מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98031190.
B02