פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
3126/14
לפני:
כבוד השופט נ' הנדל
המבקשת:
ניר עבודות חקלאיות בע"מ
נ ג ד
המשיב:
אלי כהן
בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי באר שבע מיום 26.03.2014
בתיק עא
051364-12-13
בשם המבקשת:
עו"ד רמי קוגן
בשם המשיב:
עו"ד ד"ר אמיר
קמינצקי
פסק דין
מונחת לפניי
בקשה
למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (ע"א 51364-12-13,
כב' השופטים
א' ואגו
,
ט'
חיימוביץ
ו
נ' נצר
), בגדרה התקבל ערעור המבקשת (להלן:
ניר
) על פסק דינו של בית משפט השלום בקריית גת (ת"א 39776-03-10,
כב' השופט
י' פ' אקסלרד
). בית משפט
השלום פסק כי המשיב (להלן:
כהן
)
פטור מהשבת תשלום עודף שקיבל מניר, שכן ההשבה אינה צודקת.
בית
המשפט המחוזי קבע כי יש להחזיר את הדיון לבית משפט השלום, על מנת שיברר סוגיות נוספות
הרלבנטיות לסוגיה זו, ובהתאם לכך יקבע את הסכום שעל כהן להשיב לניר.
1.
ניר
היא חברה העוסקת בגידולים חקלאיים. כהן הוא חקלאי שבבעלותו זכויות בקרקע במושב
תלמי יוסף (להלן:
הקרקע
). ניר וכהן
כרתו חוזה במטרה לגדל ולשווק בוטנים. ניר התחייבה לקנות את יבול הבוטנים שיצמח
בקרקע תמורת מחיר קבוע לקילוגרם. כהן התחייב לשלם עבור פיקוח של אגרונום מסוים על
הגידול. עוד נקבע במסגרת החוזה כי ניר תשלם לכהן מקדמות עובר לקבלת הבוטנים. בסופם
של דברים התברר כי כמות הבוטנים שגדלה בחלקה קטנה באופן משמעותי מן הכמות שהצדדים
העריכו שתגדל – כ-
600
ק"ג
בוטנים לדונם – כך שדמי הבוטנים היו נמוכים מדמי
המקדמה ששילמה ניר.
2.
ניר הגישה תביעה בבית משפט השלום לקבלת הסכום העודף ששילמה, בסך
של כ-315,000 ₪. בית המשפט דחה את התביעה, בקבעו כי בנסיבות העניין השבת הכסף לניר
לא תהא צודקת, וכי עמידתה על זכותה מנוגדת לסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי),
התשל"ג-1973 (להלן:
חוק החוזים
). הסיבה לכך היא שלמרות שסוכם כי כהן ישלם את שכר האגרונום, הרי
שלמעשה הוא נבחר על ידי ניר, כאיש מקצוע שאמור לפקח על הגידולים ולתת לכהן הנחיות
בנוגע להשקיה. כפי שנקבע, הגידולים כשלו בעקבות הוראות האגרונום, ואילו היו ניתנות
הוראות אחרות לא היה על כהן להשיב את המקדמה. להשלמת התמונה יצוין כי אף תביעה
נגדית של כהן בגין כישלון הגידולים נדחתה, תוך שבית המשפט קובע כי עילת התביעה
שהוגשה היא חוזית – ולא נזיקית – ובמסגרת החוזה לא נטלה על עצמה ניר את הסיכון
לכישלון הגידולים.
ניר הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי. ערכאה קמא סמכה את ידיה
על קביעותיו של בית משפט השלום בכל הנוגע לממצאים עובדתיים ולפרשנות החוזה. אולם,
נקבע שהתיק יוחזר לבית משפט השלום לשם בירור גובהו המדויק של הסכום העודף שקיבל
כהן מניר, שכן לא ברור מי מהצדדים נשא בתשלומי המע"מ. עוד נקבע שעל בית משפט
השלום לפרוש תשתית רחבה יותר מזו שפרש, לצורך בחינת השיקולים המצדיקים סטייה מהכלל
הרגיל של השבת הסכום העודף שקיבל כהן, כגון שיקולי צדק, אשם יחסי וכדומה. בנוסף
לכך דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של כהן על פסק הדין של בית משפט השלום.
3.
בבקשה שלפני טוענת ניר כי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי נפלה
טעות משפטית משמעותית אשר הביאה לעיוות דין חמור ומצדיקה דיון בגלגול שלישי.
זאת, הואיל ואין כל בסיס נורמטיבי להתחשבות
באשם היחסי של ניר כדי לפטור את כהן מהשבת מלוא התשלום העודף שקיבל. כפי שנטען,
בית המשפט קמא ביסס את חובת ההשבה על הוראות חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה),
התשל"א-1970 (להלן:
חוק התרופות
), אלא שאף אחד מן הצדדים לא הפר את החוזה, ובמקרה כזה אין תחולה לחוק
התרופות. מנגד, טענתו המרכזית של כהן היא שפסק דינו של בית המשפט המחוזי משקף את
ההלכה הנוהגת בהתייחס לאשם חוזי, תוך הסתמכות על דוקטרינת האשם התורם ודיני עשיית
עושר ולא במשפט, ובדומה לדיני הסיכול והטעות המשותפת.
4.
כדי לעמוד על מהות הדברים, יהא זה לעזר לציין כי החוזה בין ניר
וכהן כולל, למעשה, שני שלבים. השלב הראשון הוא שלב החיובים ה"חקלאיים"
של הצדדים, הנוגעים לגידול הבוטנים, והוא בוצע בהצלחה וללא הפרות על ידי הצדדים.
השלב השני הוא שלב החיובים הכספיים, לאחר תום הגידול. ניר תובעת השבה של כספים על
בסיס השלב השני של החוזה: הכספים ששילמה הוגדרו כ"מקדמה", הגדרה הטומנת
בחובה שתי אפשרויות מרכזיות. אפשרות אחת היא שמחיר הבוטנים שיגדלו יהיה גבוה מן
המקדמה ששולמה, שאז יהיה על ניר לשלם לכהן תשלום נוסף עבורם. האפשרות השנייה היא
שמחיר הבוטנים יהיה נמוך יותר, כפי שאכן קרה. במקרה כזה, כולל החוזה תניה מכללא
לפיה כהן ישיב לניר את הסכום העודף שקיבל.
מניתוח זה עולה שהתביעה היא אמנם תביעת השבה במהותה; אלא
שההשבה היא חלק מהמנגנון החוזי שקבעו הצדדים, כך שעילת התביעה היא עילה חוזית
לאכיפת חיוב כספי. שונים היו הדברים לו הייתה ניר משלמת בשוגג סכום גבוה מדי עבור
הבוטנים – למשל, במקום לשלם את סכום המקדמה המוסכם, הייתה ניר משלמת בטעות 100,000
₪ נוספים. במקרה האחרון, ניתן לבסס את התביעה להשבת הסכום העודף על עילת השבה
הקבועה בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט התשל"ט-1979, שכן הסכום העודף ניתן
לכהן "שלא על פי זכות שבדין".
המצב כאן הוא אחר. תשלומי המקדמה הגיעו לכהן כדין, מכוחו של
החוזה, ורק בדיעבד התברר כי עליו להשיב חלק מהם. משכך, החובה להשיב את הסכומים נובעת
מהחוזה, וסירובו של כהן להשיבם מנוגד לחובתו החוזית. עילות התביעה העומדות לניר
נוכח סירובו של כהן חוזיות אף הן. כזכור, ניר טענה שחיובי החלק הראשון של החוזה
הושלמו בהצלחה וללא הפרה. לכן ההשבה הנתבעת על ידה היא אינה השבה לפי סעיף 9 לחוק
התרופות – השבה בעקבות הפרת החוזה וביטולו, אשר ניתן להחיל עליה שיקולי צדק שונים.
(ראו דנ"א 10901/08
בייזמן השקעות בע"מ נ' משכן בנק
הפועלים למשכנתאות בע"מ
, בפסקאות
31-30 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז)
נאור
(17.7.2011); גבריאלה שלו ויהודה אדר
דיני חוזים – התרופות,
לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי
707-705 (2009)
(להלן:
שלו ואדר, תרופות
)). בכך
צודקת ניר, אלא שבכך לא נמנעת בהכרח תחולתם של שיקולי הצדק על יסוד אחר.
סירובו של כהן להשיב את הסכומים העודפים מהווה
"הפרה" בהתאם לסעיף 1(א) לחוק התרופות, המגדיר הפרה כ"מעשה או מחדל
שהם בניגוד לחוזה". כאשר דן בית המשפט בתוצאותיה של הפרת חוזה, עשוי הוא,
במקרים המתאימים לכך, לעשות שימוש בדוקטרינת האשם התורם לשם הגעה לתוצאה ראויה
וצודקת. התחולה של עקרון זה נגזרת מעקרון תום הלב, הקבוע בסעיף
39 לחוק החוזים (ראו
ע"א 3912/90
Eximin
S.A
.
תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ,
פ"ד
מז(4) 64, 87-81 (1993) והאסמכתאות שם;
השוו
שלו ואדר
, תרופות
378-377)
). בין היתר, נקבע כי כאשר התנהגותו של
הנפגע מהפרת חוזה תורמת באופן ישיר לנזקיו, הגנת האשם התורם מסייעת לחלוקת האחריות
בין הצדדים באופן התואם את אחריותם היחסית לנזקים שנגרמו (ראו אריאל פורת
הגנת אשם
תורם בדיני חוזים
14-13 (1997)). המפגש בין דיני החוזים
ודיני הנזיקין עשוי להפתיע במבט ראשון. אך לעיתים מפגש זה יהיה ראוי, שכן המציאות
טופחת על פני ההנחה שכל מקרה ומקרה יכול למצוא את מקומו בתחום המשפט הייחודי שלו באופן
בלעדי (ראו באופן כללי
Fault in American Contract Law
(Ariel
Porat & Omri Ben-Shahar ed. 2010)
).
טענת אשם תורם כוחה יפה כנגד תביעות לפיצויים, לאכיפה, להשבה וסעדים אחרים (שלו
ואדר
, תרופות
388-387
וההפניות
שם). באשר לקריטריונים לפיהם על בית המשפט לבחון את תוצאותיו של אשם תורם, נקבע
בפסיקה:
"נראה כי רצוי להימנע מלקבוע מבחנים קשיחים
לחלוקת הנזק ובמקום זאת להיעזר בשורה של מבחני עזר וקריטריונים שיסייעו בחלוקה
צודקת של הנזק בכל מקרה על פי נסיבותיו. בחלוקת הנזק יש להביא בחשבון את היחס בין
חומרת ההפרות של הצדדים, ראוי להתחשב במידת האשם שדבק בפעולותיו של כל אחד מהם,
ויש להשוות את התרומה הסיבתית של כל אחת מההפרות לנזק. במקרים מסוימים יש מקום
להבחין בין המשקל שניתן לאינטרס ההסתמכות של הצדדים לבין זה הניתן לאינטרס
הציפייה. במקרים אחרים יש מקום לבחון אם מטעמים של מדיניות משפטית ראוי להטיל על
צד אחד לחוזה אחריות רבה יותר. שיקולים אלו ואחרים יובאו בחשבון כשהמטרה היא חלוקה
צודקת של הנזק בהתחשב במאפייניו של המקרה הנדון" (ע"א 3940/94
שמואל רונן חברה לבנין
ופיתוח בע"מ נ' ס.ע.ל.ר חברה לבנין בע"מ
,
פ"ד נב(1) 210, 227-226 (1998)).
כזכור, הבקשה שלפנינו אינה נוגעת
לאופן היישום של שיקולי הצדק בנסיבות העניין, אלא לשאלה האם טעה בית המשפט קמא בעצם
קביעתו כי שיקולים אלה עשויים להיות רלבנטיים למקרה שלפנינו. מכל האמור לעיל עולה
כי לא נפלה כל טעות משפטית בקביעתו של בית המשפט. בהתאם, אין שגגה בקביעה כי יש
להחזיר את התיק לערכאה הדיונית, לשם בירור כל הפרטים הדרושים ולמתן החלטה
מנומקת ומבוססת. נהפוך הוא, נראה כי התוצאה אליה הגיע בעניין הבירור הנוסף תואמת הן את הדין והן את הצדק. יוער כי אף לו הייתה ניר תובעת ביטול מלא או חלקי של החוזה, והשבה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, לא הייתה מסקנתי שונה שכן ניתן לשקול שיקולי צדק אף בהקשרים אלה (ראו סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט). לנוכח האמור לעיל אף יוצא כי דין הבקשה להידחות, על פי המבחנים הרלבנטיים למתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)).
5.
הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיב ושכר טרחת עו"ד בסך של 5,000 ₪.
ניתן היום, י"ב בחשוון התשע"ה (5.11.2014).
ש ו פ ט