רע"א 3133/08 מרגלית מדינה נ. חברת הכשרת הישוב בישראל בע"מ

1.

המבקשים הינם בניו של מר שמעון דדו ז"ל אשר הלך לעולמו בשנת 2001. ביום 31.5.06 נחתם הסכם שכירות לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן: החוק או חוק הגנת הדייר ) בין מר דדו ז"ל לבין המשיבה, שהינה בעלת נכס המשמש כבית כנסת בחיפה (להלן: המושכר או בית הכנסת ). מר דדו ז"ל ואחרים התאגדו כעמותה לצורך הפעלת בית הכנסת. ביום 13.3.00 הגישה המשיבה תביעה לסילוק ידו של מר דדו ז"ל ושל העמותה מן המושכר, כאשר אחת מטענותיה היתה כי העברת הזכויות לעמותה נעשתה בניגוד להסכם. לאחר שנפטר מר דדו ז"ל תוקן כתב התביעה כך שהתייחס לעמותה בלבד. הן הערכאה הדיונית והן ערכאת הערעור הסכימו כי לעמותה אין זכויות במושכר.

לאחר מכן הגישו המבקשים תביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו הם זכאים להיות דיירים מוגנים במושכר בהיותם ילדיו של מר דדו ז"ל. כן הוגשה תביעה שכנגד על ידי המשיבה.

2.

בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט ש' שר) קבע כי המבקשים, מלבד המבקש 3, לא הוכיחו כי הם בניו של מר דדו ז"ל ולכן אין תביעתם יכולה להתקבל. באשר למבקש 3 נקבע כי העובדה שהמבקש 3 ושני חברי ועד נוספים של העמותה חתמו על השיקים ששולמו למשיבה כדמי שכירות קושרת אותו לניהול המושכר עובר לפטירתו של אביו, ולפיכך הוא זכאי לרשת את הזכויות בנכס על פי סעיף 23(ב) לחוק הגנת הדייר.

על המבקשים הנותרים, כך נקבע, לסלק את ידם מן הנכס.

3.

ערעורי שני הצדדים על פסק הדין נדחו על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים י' עמית, ר' סוקול וי' וילנר). בית המשפט קבע כי לא היה באמת שנוי במחלוקת כי המבקשים הם ילדיו של מר דדו ז"ל, ולכן אין לקבל את קביעת בית משפט קמא בעניין. עם זאת, נקבע כי על פי חוק הגנת הדייר, כאשר מדובר בבית עסק דרישת המחוקק להעברת הזכויות לילדים הינה צופה פני עתיד ועניינה המשך ניהול העסק לאחר מות ההורה. מחומר הראיות עולה כי רק למבקש 3 היתה ועדיין יש מעורבות בניהול בית הכנסת ולפיכך רק הוא זכאי לקבל מעמד של דייר מוגן. בית המשפט ציין כי אין ילד אחד יכול לייצג את האחרים בניהול העסק אלא יש להראות כי העסק מתנהל בפועל על ידי ילדו של הדייר. כן נקבע כי על מנת לזכות במעמד של דייר מוגן לא די להראות כוונה עתידית ערטילאית של ילדי הדייר שנפטר לנהל את העסק.

4.

בבקשת רשות ערעור זו טוענים המבקשים כי על פי סעיף 26 לחוק הגנת הדייר ישנה אפשרות לניהול המושכר על ידי אחרים, וכי המבקש 3 הינו נציגם של יתר אחיו ואחיותיו. לטענתם, הוכח כי כל המבקשים רוצים להיות דיירים ממשיכים וכי הם בחרו לעשות זאת על ידי מינוי המבקש 3 כנציגם.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה נחה דעתי כי דינה להידחות. הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים להכרעה בה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בית המשפט המחוזי פירש ויישם את הוראות חוק הגנת הדייר על המקרה הפרטני הנידון ובכך לא מצאתי כי יש מקום לדון במסגרת ערעור בגלגול שלישי.

6.

סעיף 23(ב) לחוק הגנת הדייר קובע כי כאשר נפטר דייר מוגן של בית עסק אשר אין לו בן זוג יהיו ילדיו לדיירים מוגנים. עם זאת, סעיף 26 לחוק מסייג קביעה זו ודורש כי לדייר מוגן יהיה רק "מי שמוסיף לנהל במושכר, בין בעצמו ובין על ידי אחרים, את העסק שהדייר שלפניו ניהל בו". אכן, הוראת הסעיף כוללת במפורש אפשרות של ניהול העסק על ידי אחרים. עם זאת, בניגוד לנטען על ידי המבקשים, לא התעלם בית המשפט מהוראה זו, אלא קבע למעשה כי המבקשים, מלבד המבקש 3, אינם עומדים אף בדרישה זו, שכן לא הוכיחו כל מעורבות או קשר לניהול בית הכנסת, בין בעבר ובין בעתיד. בית המשפט פירש את הדרישה כך שנדרשת יותר מכוונה ערטילאית לנהל את העסק. דווקא האסמכתא אליה מפנים המבקשים תומכת בפרשנותו של בית המשפט המחוזי. באותו עניין (ע"א 417/79 מרכוס נ' המר , פ"ד לז(2) 337 (1983)) אכן נקבע כי עסק יכול להתנהל גם באמצעותם של אחרים. עם זאת, נקבע באותו עניין כי לא די בכך שהמבקש להיות דייר מוגן הינו מנהל או אף עובד בחברה אשר מנהלת את העסק במושכר, אם לא הוכחה כל מעורבות של המבקש בניהול העסק או נשיאה באחריות כלשהי הקשורה לניהול. גם במקרה שבפנינו, אם כן, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי המבקשים, מלבד המבקש 3, אינם יכולים להיחשב כמנהלים באמצעות אחר ולפיכך נדחה ערעורם. בכך, אין אני מוצאת לנכון להתערב.

הבקשה, אם כן, נדחית. משלא נתבקשה תגובה אין צו להוצאות.