רע"א 3133/22 תמר בר נ. אנדריי פרושינסקי

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 2.3.2022 (ע"א 46836-02-22, השופט י' פרסקי ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בקריית גת מיום 19.12.2021 (ת" א 18401-02-20, סגן הנשיא י' בוקר ).

2.

בבסיסה של הבקשה שבפני סכסוך הקשור לדירה בבעלותו של המשיב (להלן: הדירה ), שאותה הוא השכיר למבקשת. בתום תקופת השכירות, כך נטען, סירבה המבקשת לפנות את הדירה.

3.

על רקע זה, המשיב הגיש לבית משפט השלום באשדוד תביעה לפינוי מושכר. ביום 7.3.2019 ניתן פסק דין בהסכמת הצדדים לפיו המבקשת תפנה את הדירה עד ליום 19.3.2019 בשעה 17:00 (תא"ח 68137-12-18, השופטת ר' סלע ). לאחר שהמבקשת לא פינתה את הדירה במועד האמור, המשיב הגיש בקשה לביצוע פסק הדין בלשכת ההוצאה לפועל וביום 31.3.2019 ניתן צו לפינוייה של המבקשת מהדירה. בהמשך לכך, המבקשת אכן פונתה מהדירה.

4.

ביום 6.2.2020 המשיב הגיש תביעה כספית לבית משפט השלום, ובה עתר לפיצויים בגין הוצאות ונזקים שנגרמו לו לטענתו, כמו גם לפיצוי המוסכם המגיע לו לפי חוזה השכירות, בסך כולל של כ-80,000 שקלים. מנגד, המבקשת טענה כי דין התביעה להידחות. בתמצית, המבקשת העלתה טענות שונות ביחס לתוקפו של הסכם השכירות ולנסיבות כריתתו, ובכלל זה טענות הקשורות למתווך שהיה מעורב בניהול המשא ומתן בין הצדדים (להלן: המתווך ). עוד נטען כי לא נגרמו כל נזקים לדירה, כי המבקשת פרעה את חובותיה וכי מכל מקום הפיצוי המוסכם איננו סביר בנסיבות העניין.

5.

בית משפט השלום קיבל את תביעת המשיב בעיקרה, וחייב את המבקשת בתשלום סך כולל של כ-55,000 שקלים. עוד קבע בית משפט השלום, בין היתר, כי גרסתו של המשיב הייתה אמינה ומשכנעת, בעוד עדותה של המבקשת הייתה חסרת היגיון ואף מנוגדת למסמכים בכתב ולהסכמות קודמות בין הצדדים.

6.

המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, וזה נדחה, אף ללא תשובה. בעשותו כן עשה בית המשפט המחוזי שימוש בסמכות הקבועה בתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות ).

7.

בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסקי דינן של הערכאות הקודמות. בעיקרו של דבר, המבקשת טוענת כי פסק דינו של בית משפט השלום כולל שגיאות משפטיות שונות, בין היתר ביחס לפרשנות שניתנה להסכמות הצדדים. המבקשת אף מלינה על כך שהמתווך, אשר לשיטתה הוא עד חיוני, לא זומן להעיד בהליך בבית משפט השלום. עוד נטען כי הבקשה מעלה שאלות עקרוניות באשר לדרך שבה יש לפרש חוזים, ועל כן יש לקבלה ולדון בה כבערעור.

8.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות, אף מבלי להידרש לתגובתו של המשיב. לא התרשמתי כי הבקשה עומדת באמת המידה המצמצמת שנקבעה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". חרף טענתה של המבקשת, מצאתי כי הבקשה נטועה בנסיבותיהם הקונקרטיות של הצדדים ובעובדות המקרה דנן, אשר נדונו והוכרעו על-ידי הערכאות הקודמות, כך שאינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית. כמו כן, לא התרשמתי כי דחיית הבקשה תגרום לעיוות דין. למעלה מן הצורך אעיר כי יש להצטער על כך ששאלות הנוגעות בעיקרן לחובות אלמנטריות מכוחו של חוזה שכירות התגלגלו בסופו של דבר בפני שלוש ערכאות.

9.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות. 5