רע"א 3158/16 רע"א 3158/16

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ג' כנפי-שטייניץ ), בגדרה נדחתה בקשת המבקשים להגיש חוות דעת מומחה.

1.המבקשים הגישו תביעה נגד המשיבים בגין רשלנות רפואית שעל-פי הנטען הובילה ללידתו של המבקש 1 כשהוא חולה במחלת Cystic Fibrosis (להלן: CF ).

2.לפני שהחלו להישמע ההוכחות, הגישו המבקשים בקשה להגיש חוות דעת מומחה של ד"ר עמית דרך, העוסקת, על-פי כותרתה ב"תרופות בפיתוח והסתברות אישורן בעניינו של [המבקש 1]". בית משפט קמא דחה את הבקשה, הן משום שהוגשה באיחור ניכר, אך בעיקר נוכח הקביעה כי אין בחוות הדעת נשוא הבקשה כדי לקדם את הדיון בתביעה.

בית המשפט עמד על כך שחוות הדעת עוסקת בתרופה למחלת CF שטרם אושרה לשימוש באירופה או בישראל, וקבע כי כל עוד זה המצב, לא תהיה לחוות הדעת כל רלוונטיות לחישוב תוחלת חייו הצפויה ונזקיו של המבקש 1, וממילא אין בה כדי להועיל לדיון. כן נקבע, כי ככל שהתרופה תאושר לשימוש בישראל לחולים במחלתו של המבקש 1, יהיו המבקשים רשאים לחדש את בקשתם.

3.המבקשים טוענים בבקשתם דנא כי יש לאפשר להם להגיש את חוות הדעת כראייה, שכן יש בה נתונים משמעותיים הרלוונטיים להוכחת נזקו של המבקש 1 ואת גובה נזקו הצפוי. כן נטען כי שלילת האפשרות להגיש את חוות הדעת בשלב זה תגרום למבקשים נזק בלתי הפיך, וכי היא עלולה להוביל למצב בו יוחזר הדיון לבית משפט קמא במסגרת ערעור על פסק הדין.

4.לאחר העיון, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות מבלי להורות על הגשת תשובה.

על אף שבית משפט קמא דחה את בקשת המבקשים להגשת חוות הדעת, ניכר כי הלכה למעשה בית המשפט בחן את חוות הדעת האמורה והעריך את הרלוונטיות שלה לדיון בתביעת המבקשים. בתוך כך, נקבע כי חוות הדעת לא תועיל בהוכחת נזקיהם של המבקשים, וכי היא אינה רלוונטית – לעת הזו – לדיון בתביעתם. לא מצאתי להתערב בשלב זה

בהחלטת בית המשפט ובאופן בו הוא העריך את הרלוונטיות של חוות הדעת לתביעה הנדונה בפניו, וזאת מבלי להביע עמדתי לגופו של עניין. מובן כי ככל שהמבקשים יהיו מעוניינים לערער על החלטה זו בסוף הדרך, הם יהיו זכאים לעשות כן במסגרת הערעור על פסק הדין כולו, ואז גם תיבחנה טענותיהם הנוגעות לרלוונטיות חוות הדעת ולמשמעות הראייתית שיש לייחס לה. בחינה שכזו תיעשה על ידי ערכאת הערעור לרקע התמונה המלאה של מכלול הנתונים הנוגעים להליך, תמונה שטרם התגבשה ובוודאי אינה פרושה בפניי. לא מצאתי לנכון לסטות מהעקרון שלפיו, ככלל, ראוי שהשגה על החלטת ביניים תתתברר בערכאת הערעור רק לאחר מתן פסק הדין, ואיני צופה כי מהלך כאמור, גם אם תתקבלנה בעתיד טענות המבקשים, יגרום להכבדה דיונית משמעותית שתצדיק סטייה מהעקרון האמור.

נוכח האמור הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.