רע"א 3161/20 פלוני נ. פלוני

1.

בבית משפט השלום מתנהלת תביעת המבקשת נגד המשיבות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. לפי הנטען בכתב התביעה, למבקשת נגרמו נזקי גוף עקב שתי תאונות דרכים בהן הייתה מעורבת, האחת מיום 6.10.2009 והשנייה מיום 8.6.2011.

התביעה הוגשה בשנת 2012, אך כעולה מהחלטות הערכאות קמא ההליך סבל מעיכובים ומאי הקפדה על לוחות זמנים, ובשלב מסוים אף ניתנה החלטה המורה על מחיקת התביעה מחמת חוסר מעש (ההחלטה בוטלה בהמשך לבקשת המבקשת). החשוב לענייננו הוא כי ביום 12.6.2013 מינה בית המשפט מומחה בתחום האורתופדי (להלן: המומחה ), ובמסגרת חוות דעתו מיום 31.8.2014, קבע המומחה כי למבקשת נגרמה נכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 37(7)א לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 בגין הגבלת תנועות קלה בעמ"ש מתני. ביום 23.4.2018 הסתיימה שמיעת ההוכחות בתיק. באותו מועד נחקר המומחה, ובמסגרת זו מצא לנכון להפחית מהנכות המיוחסת לתאונות 20%-15%

בגין מצב רפואי קודם. לאחר מכן הצדדים פנו להליך גישור שלא צלח, זאת עקב טענת המבקשת להחמרה במצבה הרפואי.

2.

בהחלטה מושא הבקשה שלפניי דחה בית המשפט את בקשת המבקשת להיבדק בבדיקה חוזרת אצל המומחה נוכח טענתה להחמרה במצב הרפואי. בית המשפט קבע כי קיים קושי אובייקטיבי להידרש לבקשה הן במישור הדיוני והן במישור המהותי, שכן מטרת הבדיקה החוזרת היא לקשור בין בעיות רפואיות לאירועים שהתרחשו 8 שנים לפני כן ואף יותר, ולפיכך על המבקשת מוטל נטל בלתי מבוטל.

בית המשפט בחן את המסמכים הרפואיים שהוגשו על ידי המבקשת וקבע כי על אף שניכרת החמרה שראשיתה בתחילת שנת 2018 ועיקרה בחודש אוגוסט 2018, המבקשת הניחה להליך להימשך ולא ביקשה בדיקה נוספת לאור החמרה בזיקה לתאונה; כי בכבישת בקשתה יש כדי להשליך על ההיתכנות לכך שמקורה של ההחמרה באותן תאונות; וכי חלוף הזמן מקשה על בחינת הקשר הסיבתי על ידי המומחה והמבקשת אף לא הציגה את תיקה הרפואי המלא ממועד בדיקת המומחה ועד היום. בסופו של יום, ובהינתן חשיבות העיקרון של סופיות הדיון וניהול תקין של ההליך, הבקשה לבדיקה חוזרת על ידי המומחה נדחתה ונקבע מועד להגשת סיכומים.

3.

בית המשפט המחוזי דחה בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת על ההחלטה, לאחר שלא מצא להתערב בקביעת הערכאה קמא בדבר היעדר קשר סיבתי. בית המשפט המחוזי אף חזר על קביעתו של בית משפט השלום לפיה בדיקת המומחה נעשתה שנים רבות לאחר התאונות, והמומחה התייחס לתלונות של המבקשת הדומות לתלונותיה כיום.

4.

מכאן הבקשה שלפניי, בגדרה שבה ועותרת המבקשת להורות על בדיקתה בידי המומחה. טענות המבקשת ממוקדות בכך שלאחר שניתנה החלטת בית משפט השלום פנתה המבקשת למומחה בשאלות הבהרה, ומתשובותיו עולה כי קיימת עדות להחמרה קלינית במצבה של המבקשת והוא מוכן לערוך לה בדיקה חוזרת. לטענת המבקשת, המומחה לא קבע היעדר קשר סיבתי בין התאונות להחמרה, והערכאות קמא שגו בקביעותיהן לעניין ניתוק הקשר הסיבתי, קביעה אשר מסורה למומחה הרפואי. עוד נטען כי לפי הגישה הנוהגת בפסיקה יש להתיר ביצוע בדיקה חוזרת בנסיבות העניין, ונוכח המלצת המומחה הרפואי. אם ימצא כי התנהלות המבקשת לקתה בשיהוי, ניתן יהיה להשית הוצאות ואין לשלול את בדיקת המבקשת ובכך לפגוע בזכויותיה.

5.

דין הבקשה להידחות.

כדרכו של בית המשפט המחוזי, גם אני איני מוצא להידרש לפניות המבקשת למומחה, שלא אושרו על ידי הערכאה הדיונית; לא הועברו לצד שכנגד ולבית המשפט במקביל להגשתן; וככל הידוע, לא הוצגו גם בשלב מאוחר יותר בפני בית משפט (ראו החלטת בית משפט השלום מיום 21.5.2020). בית משפט השלום היה ער לפסיקה הנוהגת בבקשות כגון דא, והחליט שלא להורות על ביצוע בדיקה חוזרת, משסבר שבנסיבות העניין לא ניתן להניח קשר סיבתי בין התאונות להחמרה המצדיק בדיקת מומחה בשלב בו מצוי ההליך המשפטי. עסקינן בהחלטה דיונית המיישמת את הדין במקרה הפרטני ובנסיבות הקונקרטיות, וככזו, היא אינה מצדיקה דיון ב"גלגול שלישי". במקרה הנוכחי איני סבור כי מתן רשות ערעור דרוש כדי למנוע עיוות דין, ו לא מת עוררת שאלה משפטית עקרונית, ולפיכך אני דוחה את הבקשה מכוח סמכותי לפי תקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

6.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

משלא התבקשה תגובה, ולפנים משורת הדין, לא יעשה צו להוצאות.