רע"א 3197/16 נעמי פנדלר נ. עדינה זגנרייך

1.מונחת בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 25062-07-15, כבוד השופטים

י' וילנר, א' טובי ות' נאות פרי ), שהחליט לדחות ערעור על פסק דין כספי בית משפט השלום בחיפה (ת"א 3616-08, כבוד השופט ש' לבנוני ), מכוח הסכמת המבקשת.

במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי, הוצע למבקשת לחזור בה מערעורה. לאחר הפסקת התייעצות –

שבמהלכה כלכלה באת כוח המבקשת את צעדיה – החליטה לקבל את הצעת בית המשפט קמא ולמשוך את הערעור. לנוכח החלטתה, בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, ללא צו להוצאות.

מספר ימים לאחר מכן, הגישה באת כוח המבקשת "הודעה דחופה" לבית המשפט המחוזי, במסגרתה טענה כי במהלך הדיון הופתעה מהצעת בית המשפט למשוך את הערעור "עד כדי איבוד היכולת לקבל החלטה נכונה". בנוסף, העלתה המבקשת טענות ביחס לסוגית ההתיישנות, שעליה ביסס בית המשפט המחוזי את הצעתו בדיון האמור.

בתגובה להודעה האמורה, ציין בית המשפט המחוזי כי לא הוגשה בקשה וכי לא ברור מה טיבה של ההודעה שנשלחה. עוד נקבע, כי משעה שניתן פסק הדין בית המשפט סיים את מלאכתו, וכי ככל שהמבקשת מעוניינת בביטול פסק הדין או בביטול הסכמתה שעמדה בבסיסו – עליה לנקוט בהליך המתאים.

להשלמת התמונה, יצוין כי ברקע להליך סכסוך ירושה בין שתי אחיות, המבקשת ומשיבה 1, ביחס לרכושה של אמן. המבקשת הגישה נגד משיבה 1 תביעה בגובה 650,000 ש"ח, במסגרתה טענה כי לאחר שהאם לקתה באירוע מוחי קשה בשנת 1996, משיבה 1, שסעדה את האם, ניצלה את מצבה, ולאורך שנים השתלטה על רכושה ורוקנה את חשבונות הבנק שלה. עוד טענה המבקשת כי המשיבים 2 ו-3 אפשרו למשיבה 1 לעשות כן ברשלנות. בית משפט השלום חייב את משיבה 1 לשלם למבקשת סכום של 9,000 ש"ח, ודחה את תביעת המבקשת ביחס למשיבים 2 ו-3.

במסגרת בקשת רשות הערעור שלפני, עותרת המבקשת לביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולהשבת התיק לדיון שם.

2.ככלל, בפני צד המבקש לתקוף פסק דין שניתן בהסכמה, כבמקרה שלפניי, עומדות שתי אפשרויות. התאמת האפשרות הראויה תלויה בסיבה להסתייגות מפסק הדין שניתן בהסכמה. לאמור, ככל שהתקיפה מתייחסת להליך השיפוטי, כגון טענה לפגם בסדרי הדין, יש לנקוט בהליך של ערעור לפני ערכאה גבוהה יותר. ככל שהתקיפה מתייחסת לפגם כלשהו בהסכם עצמו, יש להגיש תובענה עצמאית לבית המשפט המוסמך. יובהר כי על הצועד בנתיב השני להוכיח כי נפל פגם מהותי בהסכם, ובכך נסתפק (באורח כללי ראו למשל אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 648-646 (מהדורה אחת עשרה, 2013); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי

789-786

(מהדורה שביעית, 1995)).

במקרה שלפניי, עולה כי עיקר טענותיה של המבקשת לגופן אינן מופנות אל פגם בהליך השיפוטי כשלעצמו, אלא לפגם שעניינו במישור ההסכמי. בהגיעי למסקנה זו לא התעלמתי מטענת המבקשת לפיה בית המשפט הטעה אותה באופן שבו הציג עמדתו, בכך שאמר כי התביעה התיישנה. ואולם, לצורך סיווג הסיבה להסתייגות התובע מפסק דין שניתן בהסכמתו – פגם בהליך המשפטי או פגם במישור ההסכמי – מצויים אנו בפן ההסכמי. בית המשפט רשאי להציג עמדה משפטית בניסיון לסיים הליך אזרחי בדרך זו או אחרת. בא כוחו של בעל דין אינו חייב לקבל את עמדת בית המשפט שניתנת בגדר המלצה, ורשאי הוא לעמוד על ניהול ענייננו כדי לשכנע את בית המשפט ואף לשמור על זכות הערעור. בענייננו, משנקבע כי התיק הסתיים עקב הפן ההסכמי, המסלול שנבחר על ידי המבקשת – בקשת רשות ערעור ולא תביעה חדשה – איננו תואם את תוכן ההסתייגות. משכך, פניה לבית משפט זה בבקשת רשות ערעור איננה הנתיב המתאים. מכאן, אין מקום לדון בסוגיה במסגרת הדיונית שבה הועלתה, וזהו נימוק מספיק לדחות את הבקשה כפי שהוגשה, ובמיוחד בגלגול שלישי.

3.דין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין ולאור נימוקיי אין צו להוצאות.