רע"א 320/19 עומר מחמוד סלמאן נ. עבלה (היג'ר) סלמאן

1.

בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת א' אייכנשטיין שמלה ) קיבל את תביעת המבקש לסילוק ידם של המשיבים מנכס המשמש למגורים בבית צפאפה. בית המשפט קבע, בעיקרם של דברים, כי המבקש התקשר בעסקה לרכישת הזכויות בנכס מיורשה של מי שהחזיקה בו באופן בלעדי (להלן: היורש

ו המורישה ). לפיכך, למרות שהמבקש לא השלים את רישום זכויותיו בנכס, הוא זכאי לתבוע את סילוק ידם של המשיבים ממנו בהתאם לסעיף 16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין ). עוד נקבע כי גם בהנחה שלמשיבים 1 ו-3 – שאגב ההליך התברר כי רק הם, ולא המשיב 2, מחזיקים בנכס – הייתה רשות בלתי הדירה בנכס שניתנה להם מאת המורישה, הרי שזו פקעה עם מכירת הזכויות בנכס למבקש על ידי היורש.

2.

בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגנית הנשיא ג' כנפי-שטייניץ והשופטים א' רומנוב ו ר' וינוגרד ) קיבל את ערעורם של המשיבים 1 ו-3 (ודחה את ערעורו של המשיב 2) על פסק הדין. נקבע כי לא הוכח שהמבקש רכש את הזכויות בנכס מאת היורש ולכן לא השתכללה זכותו לתבוע את סילוק ידם של המשיבים 1 ו-3. מסקנה זו נסמכה בעיקר על כך שבחלוף 14 שנים ממועד העסקה הנטענת זכויות המבקש או היורש לא נרשמו במרשם המקרקעין, ואף לא נרשמה הערת אזהרה לטובת המבקש. על רקע זה נקבע כי אין לשלול את האפשרות כי המבקש לא רכש את הזכויות בנכס ברכישה בת תוקף, וכי מסקנה בדבר רכישה כאמור תתאפשר רק לאחר רישום זכויותיו או מתן פסק דין המכיר בבעלותו הנטענת. עוד ניתן משקל לכך שהמורישה היא אחת מבין שלושה הרשומים במרשם כבעלי הנכס, כשהשניים הנוספים אינם בין החיים עוד. נוכח קביעות אלו בוטל פסק הדין של בית משפט השלום המורה על סילוק ידם של המשיבים 1 ו-3 מהנכס.

3.

מכאן הבקשה שלפניי. לטענת המבקש, בית המשפט המחוזי שגה עת כרך בין רישום זכויותיו בנכס לבין זכותו לתבוע סילוק יד ממנו, שכן סעיף 16 לחוק המקרקעין מתיר לו לעשות כן אף אם אינו רשום כבעלים של הנכס, ודי בזכותו להחזיק בו.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה החלטתי לדחותה בהתאם לתקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, משמצאתי כי הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, וכי מתן רשות לערער אינו דרוש כדי למנוע עיוות דין. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.