רע"א 3211/06 אינטר- לאב בע"מ נ. Israel Bio - engineeing Project

1.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד סגן הנשיא י' זפט) מיום 6.4.06, בה נדחתה בקשה לסעד זמני שהוגשה על ידי המבקשת. בקשת המבקשת היתה כי בית המשפט יקבע שאין עליה לשלם תמלוגים למשיבה ולחלופין כי כספי התמלוגים יופקדו בקופת בית המשפט, עד להכרעה בתובענה שהגישה. במסגרת הבקשה דנא הגישה המבקשת בקשה לסעד זמני שהוכתרה בכותרת "בקשה דחופה להפקדת כספים בנאמנות או בקופת בית המשפט עד להכרעה בבקשת רשות הערעור". בגדרה ביקשה כי יותר לה להפקיד בקופת בית המשפט את סכומי התגמולים האמורים להשתלם על ידה למשיבה ביום 30.4.2006 בסך של 4,561,182 דולר, כל זאת עד למתן הכרעה בבקשת הרשות לערער. ביום 11.4.20006 ניתנה החלטה המורה למשיבה להשיב לבקשה לסעד זמני בלבד.

2.המבקשת היא חברה פרטית הרשומה בישראל. המשיבה היא שותפות מוגבלת שנתאגדה במדינת ניו-יורק לשם השקעה במחקר ובפיתוח בישראל. המשיבה מצויה כיום בהליכי פירוק, על פי דיני מדינת ניו-יורק, שלא עקב חדלות פירעון. ביום 27.12.1982 חתמה המשיבה על הסכם עם מדינת ישראל על פיו התחייבה להשקיע סכומי כסף במחקר ובפיתוח. סמוך לאחר מכן התקשרה המשיבה עם המבקשת בשני הסכמים: האחד עסק בביצוע המחקר והפיתוח על ידי המבקשת, ואילו השני הסדיר את זכויות המבקשת בתוצרי המחקר והפיתוח וזכויות המשיבה לתשלומים ולתמלוגים מתוצרים אלה. הסכם אחרון זה כונה בבקשה "הסכם ה - TOS " (וכך יכונה להלן). סביב הסכמים אלה התנהלו ומתנהלים הליכים משפטיים בין בעלות הדין בארץ ובחו"ל. על פי האמור בבקשה, באחד מאותם הליכים (ת.א. 1097/05), אשר נפתח על ידי המשיבה, טוענת המבקשת בכתב ההגנה טענות בנוגע לפרשנות הסכם ה - TOS , הזהות לטענות המועלות בתביעה שבגדרה הוגשה הבקשה לסעד זמני. טענות המבקשת בנוגע לפרשנות הסכם ה - TOS נוגעות לשאלה איזה ממנגנוני חישוב התמלוגים הקבועים בהסכם חל על הסכמים שנחתמו בינה לבין צדדים שלישיים מסויימים בקשר עם הפטנט נשוא המחקר והפיתוח. על פי מנגנון החישוב נקבע שיעור התמלוגים אותם חייבת המבקשת להעביר למשיבה. טענת המבקשת היא, כי מקום בו ההסכם עם צד ג' מהווה הסכם פשרה חל מנגנון חישוב הקובע תשלום נמוך יותר למשיבה מאשר מקום בו מדובר בהסכם רישיון שאיננו הסכם פשרה. המבקשת טוענת כי ההסכמים, אשר נחתמו בינה לבין שני צדדים שלישיים בחודש מרץ 2000, מהווים הסכמי פשרה ולכן חל עליהם המנגנון הקובע תשלום מופחת. המבקשת החלה לקבל כספים בעקבות הסכמים אלה בחודש יולי 2000 והעבירה כספי תמלוגים למשיבה על פי מנגנון החישוב המוביל לסכום הגבוה. ביום 26.1.2006 הגישה המבקשת תביעה בבית המשפט המחוזי במסגרתה טענה כי שגתה באופן בו פירשה את הסכם ה - TOS , וכי בשל שגיאה זו היא העבירה למשיבה קרוב לעשרים מיליון דולר ביתר. המבקשת לא פירטה מה היו נסיבות גילויה של הטעות שנעשתה על ידה, לטענתה, ואף לא את המועד בו גילתה את דבר הטעות. המבקשת לא חלקה על כך שאף משגילתה את הטעות לא החלה היא מיידית בנקיטת הליכים משפטיים, והסבירה זאת במגעים שהתנהלו בין הצדדים. לדבריה, הגישה היא את התביעה רק כשהמגעים בין הצדדים הגיעו למבוי סתום.

3.כאמור, המבקשת הגישה תובענה לבית המשפט המחוזי. במסגרתה היא עתרה להצהיר על פרשנותו הנכונה, לשיטתה, של הסכם ה - TOS ועל שיעור התמלוגים הנכון שעליה לשלם מכוחו בגין ההסכמים בינה לבין הצדדים השלישיים מעתה ואילך. המבקשת לא דרשה השבה של הסכומים ששילמה ביתר, אך ביקשה כי בית המשפט יצהיר גם על זכותה לקזז מכל תשלום תמלוגים עתידי שתשלם למשיבה את אותם סכומים ששולמו על ידה ביתר. בד בבד עם הגשת התביעה הגישה המבקשת בקשה למתן סעד זמני לפיו עד להכרעה בתביעה לא יהא עליה לשלם התמלוגים ולחלופין כי הם יופקדו בקופת בית המשפט.

4.בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, וקבע כי המועד בו בחרה המבקשת להביא את המחלוקת לבירור משפטי מעיד על כך שאין דחיפות במתן הסעד הזמני המבוקש. בית המשפט הוסיף, כי המבקשת לא הראתה שהשותפות מצויה בקשיים כלכליים, והיא אף לא כפרה בטענת השותפות לפיה מצויים בקופתה למעלה משבעה מיליון דולר. הליך פירוק השותפות החל כנראה עם פטירתו של אחד השותפים ואין בו כדי ללמד על קשיים כלכליים בהם היא נתונה. המבקשת לא תבעה סעד כספי, והסעד ההצהרתי אותו תבעה צופה פני עתיד ולא נועד להבטיח השבה של התשלומים שלטענתה שילמה היא ביתר. המבקשת לא צירפה ראייה לכך שאם וככל שתזכה בעתיד בתביעה כספית שתגיש נגד השותפות, היא תתקשה לגבות מהשותפים סכומים שיגיעו לה מהם. בית המשפט הוסיף כי מתן סעד זמני המאשר למבקשת להפסיק לשלם תמלוגים למשיבה יזכה את המבקשת בהשבה כספית עוד בטרם הגישה תביעה כספית. בית המשפט קבע עוד, כי אם לא יינתן הסעד הזמני המבוקש, לא ייגרם למבקשת כל נזק שהרי היא עצמה מוכנה להעביר את התמלוגים מעתה ואילך לקופת בית המשפט; זאת, בעוד שלשותפות ייגרם נזק שכן היא נסמכת על התמלוגים אותם קיבלה עד עתה באופן קבוע. בית המשפט ציין כי בנסיבות אלה, אפילו סבר שיש למבקשת סיכוי לזכות בתביעה, לא היה נעתר לבקשה. לפיכך נמנע בית המשפט מלהביע דעתו באשר לסיכויי התביעה.

5.דעתי היא כי דינה של הבקשה לרשות ערעור להידחות אף בלא תשובה, שכן די לי בתשובה שהגישה המשיבה לעניין הבקשה לסעד זמני. סומך אני בעיקרם על נימוקיו של בית המשפט המחוזי. ראשית, המבקשת לא נתנה הסבר מספק כיצד זה במשך מספר שנים שילמה את התמלוגים לפי מנגנון החישוב הגבוה וכיצד ומתי הגיעה למסקנה כי נפלה טעות בדרך מחשבתה בנוגע למנגנון הנכון שלפיו עליה לשלם תמלוגים. למעשה, עותרת המבקשת למתן גושפנקה שיפוטית למהלך שייתכן ובסופו של יום יתברר כי היווה הפרה של הסכם, וזאת אם תידחה טענתה. ברי, שעל מנת לקבל הכשר כאמור, יש צורך בטיעון חזק ומשמעותי ולא אוכל לומר כי המבקשת הציגה טיעון כזה. שנית, טענותיה של המבקשת כי תתקשה להחזיר לידיה את הכספים מידי המשיבה היה ותזכה בסופו של יום בתביעתה, הינן סתמיות וחסרות תשתית מספקת. גם אם מדובר בשותפות הנמצאת בהליך פירוק - ונזכור שלא בשל חדלות פירעון - אין די בנתון זה על מנת לבסס את הטענה כי יהא קושי ממשי לגבות חזרה כספים ששולמו. שלישית, ברור שאין משמעות זהה להפקדת כספים בקופת בית המשפט לעומת תשלום כספים לידי הזכאי להם (בהנחה שהתובענה תידחה). כמובן שאם הכספים נמצאים בקופת בית המשפט, לא תוכל המשיבה לעשות בהם שימוש, בין אם לכיסוי הוצאותיה ובין אם לשם חלוקה לשותפים. אכן, מהלך של הפקדה יכול לבוא כפתרון זמני במצבים מסויימים, אך נסיבות העניין אין בהן כדי להצדיק פתרון כאמור.

6.הבקשה לרשות ערעור נדחית. המבקשת תישא בשכר טרחת עורך דין בסך 50,000 ש"ח.