רע"א 3211/97 חליאלה פתחי נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בפני בית המשפט המחוזי בחיפה באשמה של החזקת סם מסוכן מסוג הרואין במשקל של 47 גרם. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ח' פיזם) החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים. זהו ערר על החלטה זאת.

העורר תוקף את ההחלטה, ראשית, בטענה שאין ראיות לכאורה לביסוס האישום. אני מסכים עם בית המשפט המחוזי שיש לדחות טענה זאת. אכן, הראיות נגד העורר הן, בעיקרן, ראיות נסיבתיות. אך, כידוע, די בראיות נסיבתיות כדי לבסס הרשעה. וכאן הראיות הנסיבתיות הן ממשיות. העורר נצפה על ידי מארב משטרתי כשהוא מגיע במכוניתו לאזור סלעי, בלתי-מבונה, ליד כפרו, מפשפש בידיו בתוך שיח מסויים, ונוסע במכוניתו מן המקום, כשמכונית משטרה עוקבת אחריו, עוצרת אותו, חוזרת עמו לאותו שיח, ושם נמצאה, חבויה בתוך השיח, חבילה ובה 47 גרם הרואין. ולעורר לא היתה, ועדיין אין, גירסה שתסביר מה הביא אותו לפשפש באותו שיח. לדעתי, די בראיות אלה כדי להעמיד אותו לדין באשמה של החזקת הסם, ודי באשמה זאת כדי להקים, לפי החוק, עילת מעצר.

כיוון שכך לא נותר אלא לברר אם אפשר וראוי להסתפק, בנסיבות המקרה, בחלופת מעצר. בא-כוח העורר מציין כי העורר נשוי ואב לילדים, כי העבירה האחרונה בו הורשע בוצעה לפני שש שנים לערך, וכי מוצע שהוא יהיה נתון במעצר בית, שלא בכפרו, בהשגחה מתמדת של אנשים מבוגרים, נוסף לערבויות כספיות שייקבעו על ידי בית המשפט. בית המשפט המחוזי דחה אפשרות זאת, בעיקר בשל העבר הפלילי של העורר. בא-כוח המדינה ציין כי לעורר, שהוא כבן 45 שנים, יש עבר פלילי המשתרע על עשרות שנים. בין היתר, הוא הורשע בשנים האחרונות פעמים אחדות בעבירות נגד פקודת הסמים המסוכנים (בשנים 1984, 1988 ו1991-), ונדון בכל פעם למאסר. ואף כי ההרשעה האחרונה היתה לפני שש שנים לערך, הנה כיום, כאשר נשאל עם מעצרו מה עיסוקו, לא ידע לציין, ואף בנו לא ידע לציין, על מה פרנסתו. התמונה המצטיירת מעוררת חשד שעיסוקו וכן פרנסתו של העורר בסמים. במקרים כאלה בית המשפט אינו נוטה להסתפק בחלופת מעצר: הסכנה הגדולה לציבור הרחב הנובעת מן הסחר בסמים אינה נמנעת במידה מספקת על ידי מעצר בית. ראו, לדוגמה, בש"פ 3899/95 מדינת ישראל נ' ג'מאל , פ"ד מט (3) 164. בנסיבות של מקרה זה איני רואה טעם מיוחד לסטות מן המדיניות המקובלת על בית המשפט לגבי מקרים כאלה. לפיכך אני דוחה את הערר בענין זה.

לא נותר לי לדון אלא בטענת העורר נגד ההחלטה של בית המשפט המחוזי בנוגע לחילוט המכונית. בית המשפט קבע, ראשית, כי המכונית בה נעצר העורר (וולבו מספר 1985017) שימשה אותו לצורך ביצוע העבירה בה הוא מואשם. שנית, הוא קבע כי המכונית, אף שהיא רשומה על שם בתו של העורר, בפועל היא שייכת לעורר. ושלישית, כי יש סיכוי סביר שאם העורר יורשע לפי כתב האישום, תחולט המכונית. לכן הוציא בית המשפט צו לתפיסה ועיקול של המכונית.

בא-כוח העורר העלה טענות רבות נגד צו זה. שמעתי ושקלתי אותן, אך לא מצאתי בהן טעם לבטל את ההחלטה של בית המשפט המחוזי. בא-כוח העורר מציע מעין חלופת-חילוט, שלא תפגע בתכלית החוק, ועם זאת תצמצם את הפגיעה בעורר. כמצוות המידתיות הוא מציע כי יוטל עיקול על הרכב, הביטוח יוסב על שם המדינה ואדם שלישי יפקיד ערבות כספית בסך 20,000 ש"ח לערך. כל אלה, לדעתו, מאפשרים ביטולו של צו התפיסה, כך שניתן יהיה לשחרר את המכונית לשימוש המשפחה.

מבחינה עקרונית אינני שולל את האפשרות של הסדר לפיו תשוחרר מכונית שנתפסה בקשר לביצוע עבירת סם, בתנאים שייקבעו על ידי בית המשפט, אף שקיימת אפשרות שבסופו של דבר, עם הרשעת הנאשם, תחולט המכונית. סעיף 36א לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג1973-, קובע שאם הורשע אדם בעבירה של עסקת סמים "יצווה בית המשפט" על חילוט לאוצר המדינה של כל רכוש ששימש לביצוע העבירה. אך גם סעיף זה קובע חריג לחילוט: "אם סבר [בית המשפט] שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט". ראו בעניין זה ע"פ 3102/93 גביש נ' מדינת ישראל (לא פורסם). אם כך לגבי חילוט מכונית לאחר הרשעה, קל וחומר כך לגבי תפיסת מכונית לפני הרשעה. משמע, נראה לי כי בדרך כלל, כדי להבטיח אפשרות של חילוט מכונית כמצוותו של סעיף 36א, אם הנאשם יורשע בעבירה של עסקת סמים, יש מקום להוציא צו עיקול ותפיסה של המכונית, שיעמוד בתוקפו עד למתן פסק הדין. עם זאת אפשר שבמקרה מסויים יהיו נימוקים מיוחדים כדי לשחרר את המכונית מן התפיסה, כפוף לתנאים וערבויות שייקבעו על ידי בית המשפט.

אולם, לדעתי, במקרה זה אין נימוקים כאלה. המכונית אינה דרושה לשימושו של העורר, הנתון במעצר עד תום ההליכים, ואף אינה דרושה לשימושה של בתו, הרשומה כבעלת המכונית, שכן אין היא יודעת לנהוג במכונית. לשאלתי מה תועלת תצמח משחרור המכונית מן התפיסה, נאמר לי כי היא תוכל לשמש בני משפחה אחרים, לנוחותם. אך תשובה סתמית כזאת אינה טעם מיוחד לשחרור המכונית מן התפיסה. במיוחד כך, שהשימוש במכונית על ידי בני משפחה אחרים יכול לשחוק את שווייה (שגם לדעת בא-כוח המערער מגיע היום כדי 150,000 ש"ח), והעורר אינו מציע ערבות אלא בסכום נמוך באופן יחסי (כ20,000- ש"ח). לפיכך איני רואה טעם מספיק, בנסיבות המקרה, להורות על ביטולו של צו התפיסה.

הערר נדחה.

ניתנה יום, כ"ה באייר תשנ"ז (1.6.97).

ש ו פ ט

העתק מתאים למקור

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

97032110. I03 /שב