רע"א 325/98 מזור משה נ. מינהל מקרקעי ישראל

1.בית משפט השלום קיבל תביעה לסילוק יד שהגיש מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) נגד המבקש והורה על סילוק ידו מנכס של המינהל. על כך הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי והערעור נדחה.

2.כיום בפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי המורה על סילוק ידו של המבקש מהנכס וכן על החלטת שופט השלום (כב' השופט עמר) שלא לפסול את עצמו לבקשת המבקש. על ההחלטה בנושא הפסלות ביקש המבקש לערער בבית המשפט המחוזי לאחר שניתן שם פסק-דין בערעור ובקשתו נדחתה. לפיכך חוזר הוא על הבקשה לפנינו.

3.המבקש איננו מיוצג ובקשתו מעלה בערבוביה טענות מטענות שונות, רלבנטיות ובלתי רלבנטיות, ניתנות להיטען במסגרת בקשת רשות ערעור ושאינן ניתנות להיטען כך. בנוסף לכך, משנתבקש המבקש לצרף החלטה ופסק-דין שנראו לי רלבנטיים לבקשה, צירף הוא חבילת מסמכים עבת כרס שאיננה דרושה כלל לענייננו ושלא נתבקשה המצאתה.

4.לגופו של עניין: הבקשה לרשות ערעור אינה מעלה טענה כלשהי הראויה להידון בערכאה שלישית.

שופט בית משפט השלום, כבוד השופט עמר, דן בתביעה בבית משפט השלום לאחר ששני שופטים לפניו פסלו עצמם מלדון בה. במהלך הדיון הטיח המבקש האשמות כלפי שופט אחר שטיפל בעניינו וכתוצאה מכך הפנה השופט עמר את העניין לחקירה והמבקש הועמד לדין בגין זילות בית המשפט. השופט עמר פסל עצמו מלשבת בדין במשפטו הפלילי של המבקש והמשיך לטפל במשפט האזרחי. שלוש שנים לאחר שהשופט עמר הפנה את העניין לחקירה העלה המבקש, טענת פסלות במסגרת המשפט האזרחי. השופט עמר סרב לפסול את עצמו. החלטתו זו לא הגיעה לבירור נוסף כמוסבר לעיל ולא ברור אם כיום עותר המבקש לדיון בשאלת הפסלות.

עם זאת, למען תנוח דעתו של המבקש, אומר, כי לא היה מקום לפסילת שופט השלום כפי שאין מקום לכל הטענות וההשמצות המופנות על-ידי המבקש לאב בית הדין בבית המשפט המחוזי שדן בערעור ושאותו אין המבקש מבקש לפסול.

5.פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוא ענייני והוא מאשר את קביעותיו ומסקנותיו של בית המשפט השלום שכתב פסק-דין מקיף ומנומק.

6.המבקש סבור כי יש לו זכות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, כאשר על-פי החוק, ערעור לערכאה שלישית הוא ערעור ברשות ולא ערעור בזכות.

7.לא מצאתי כל עילה למתן רשות ערעור לערכאה זו.

הבקשה נדחית.