רע"א 3258/12 מיכאל יוסף אוטמזגין נ. אריה ברוקר

1.

בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט י' שנלר) מיום 3.4.2012, בגִדרה נדחתה בקשת המבקש להארכת מועד לביצוע חיוב שנקבע בהסכם פשרה בין הצדדים, הסכם שקיבל תוקף של פסק דין .

2.

המשיב הגיש תביעה בסדר דין מקוצר לבית משפט השלום, בה עתר לפינוי המבקש מהדירה שבה הוא מתגורר, בטענה כי הזכויות בדירה הן של המשיב, לאחר שהמבקש העביר אליו את זכויותיו כשלא היה מסוגל להחזיר הלוואה שנתן לו המשיב. המבקש הגיש בקשת רשות להתגונן, ובמקביל הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי לסעד הצהרתי כי רישום הזכויות בדירה נעשה באופן בלתי חוקי. בית משפט השלום נעתר לבקשת הרשות להתגונן, אולם התנה זאת בהפקדת ערבות בנקאית על סך של 1,087,000 ₪, סכום שעל-פי קביעת בית משפט השלום לא הייתה מחלוקת כי המבקש חייב למשיב. מאחר שהמבקש לא הפקיד את הערבות הבנקאית, ניתן פסק דין לפינויו.

3.

המבקש הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. בדיון בערעור הגיעו הצדדים לפשרה, כי במידה והמבקש יעביר אל המשיב סך של 450,000 ₪ עד ליום 15.2.2012, אזי יתקבל הערעור באופן שפסק דינו של בית משפט קמא יתבטל, ויראו את המבקש כאילו המציא את הערבות הבנקאית בהתאם לתנאי שיקבע בית משפט השלום למתן הרשות להתגונן. בטרם הגיעו הצדדים להסכמה על הסכם הפשרה, הדגיש בא-כוח המשיב כי הוא מסכים לַפּשרה, ובלבד שלא תינתן למבקש אורכה לביצוע התשלום מכל סיבה שהיא. בא כוח המבקש הסכים לתנאי זה, ולהסכם הפשרה ניתן תוקף של פסק דין.

4.

עד ליום 15.2.12 הפקיד המבקש בידי בא-כוח המשיב סכום של 225,000 ₪ בלבד. 140,000 ₪ נוספים נשלחו למחרת. ביום 16.2.12 הגיש בא כוח המבקש בקשה לתשלום היתרה בסך 85,000 ₪ עד ליום 9.3.12, בקשה אשר נדחתה לאור מועד הגשתה המאוחר והעדר תצהיר ופירוט. ביום 13.3.12, הגיש המבקש בקשה לבית משפט קמא בה עתר למתן אורכה להפקדת סכום הכסף שנותר. בית המשפט דחה בקשה זו, שכן הארכת מועד שנקבע בהסכם פשרה בין הצדדים וניתן לו תוקף של פסק דין יכולה להינתן במצבים חריגים בלבד. משהסכימו הצדדים במפורש שלא תינתן אורכה לביצוע התשלום; משלא הצביע המבקש על נסיבות מיוחדות אשר הובילו לעיכוב ביצוע התשלום; בהתייחס למועד הגשת הבקשה ולהעדר פירוט בדבר הגורמים אשר הובילו לעיכוב בביצוע התשלום, על סמך כל אלה, קבע בית משפט קמא כי לא התקיימו נסיבות חריגות המצדיקות את מתן האורכה.

5.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, שבה טוען המבקש כי שגה בית משפט קמא בכך שלא הפעיל את סמכותו הטבועה להאריך את המועד לביצוע התשלום. המבקש טוען כי בנסיבות העניין, כשדחיית בקשתו משמעותה היא פינויו מדירת מגוריו בטרם סיום ההליך המשפטי אשר נועד לברר את חוקיות רישום הזכויות בדירה, היה מקום להעתר לבקשתו.

6.

דין הבקשה להידחות. אכן, לבית המשפט נתונה סמכות טבועה להאריך מועד שנקבע בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין בנסיבות חריגות ויוצאות דופן, וזאת כדי למנוע עוול חמור שעלול להיגרם למבקש אם בית המשפט לא יעתר לבקשתו ( ע"א 230/87 שקולניק נ' זכאי , פ"ד מו (3) 279 (1992); רע"א 1233/91 ג'רבי נ' בן דוד , פ"ד מה (5) 661 (1991)). ברם, לא שוכנעתי כי נסיבות חריגות מעין אלו מתקיימות בעניין דנן באופן שמצדיק התערבות בהחלטתו של בית משפט קמא. בית משפט קמא שקל את מכלול השיקולים הרלבנטיים, כולל את פינויו של המבקש מן הדירה, עניין שנדון בכובד ראש. אולם, בשים לב ליתר נסיבות העניין, החליט בית המשפט לדחות את הבקשה. לא ניתן להתעלם מכך שניתנה למבקש בהסכם הפשרה הזדמנות לתשלום סכום כסף בשיעור נמוך במידה משמעותית מהסכום שאותו פסק בית משפט השלום, ובלבד שסכום הכסף ישולם במועד. משלא עמד המבקש בתנאי ההסכם, שבו עוגנה במפורש התנגדותו של המשיב למתן אורכה, הרי ששימוש בסמכותו הטבועה של בית המשפט היה פוגע באופן ברור בחופש ההתנאה של המשיב ובסופיות פסק הדין. גם לא הבחנתי בבקשת רשות הערעור בניסיון של ממש להניח את הדעת באשר לנסיבות העיכוב בתשלום. לא מצאתי אפוא עילה להתערב בהחלטת בית משפט קמא ולשנותה.

7.

הבקשה נדחית בזאת. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.

8.

בשולי הדברים, ואולי זהו עיקרם: כפי שציין בית משפט קמא, דומה כי הידברות ישירה בין ב"כ הצדדים עשוייה להביא להסכמה. על-פי שורת הדין הבקשה נדחית, אבל נראה שאת מחדלי המבקש ניתן לכמת בכסף ולהגיע למיתווה של הסכמה בדומה למה שהיה קודם לכן, עם התיקון כמתחייב מנסיבות העניין.