רע"א 3265/97 עזבון המנוח משה קן-תור נ. וגנר יעקב

1.המבקש הינו הבעלים הרשום של משרד בחדרה (להלן: הנכס). המשיב 1 הפך דייר בנכס זה בשנת 1953, וזאת בהסכמת אם המבקש שהיתה באותה עת בעלת הנכס. המשיב 1 מקיים פעילות עסקית בנכס מ- 1953 ועד היום במסגרת שותפויות שונות. בשנים 1953 ועד 1991 פעלה בנכס שותפות בשם "משרד להובלה מרכז" (להלן: השותפות). שותפות זו הפכה לשותפות רשומה בשנת 1975. בשנת 1991 התפרקה השותפות לשתי קבוצות: קבוצת וגנר, שחבריה הם המשיבים, וקבוצת גלעד. לאחר הסכם פירוק השותפות, שקיבל תוקף של פסק דין ב- 29.10.91, קבוצת וגנר נותרה לפעול בנכס. עיקר חילוקי הדעות בין הצדדים בתיק זה מתמקד בשאלות זכויותיהם של המשיב 1, של השותפות ושל קבוצת וגנר בנכס: האם המשיב 1 הינו דייר מוגן בנכס מ- 1953 ועד היום, האם היתה השותפות לדיירת מוגנת והאם פעילותה של קבוצת וגנר בנכס הינה כדין.

2.ב- 31.12.91 הגיש המבקש כתב תביעה, כנגד המשיבים (קבוצת וגנר) בבית משפט השלום בחדרה (ת.א. 13144/91), בו נתבקש פס"ד הצהרתי לפיו למשיבים אין כל זכות בנכס וכן צו מניעה קבוע האוסר עליהם להיכנס לנכס. ב- 13.1.92 דחה בית משפט השלום את בקשת המבקש לקבלת צו מניעה זמני. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה. הבקשה נדחתה. לאחר הדיון בצו המניעה הזמני, ב- 18.2.92, הגיש המבקש לבית משפט השלום בחדרה כתב תביעה מתוקן בו הוסיף, כי המשיבים תפסו חזקה בנכס שלא כדין וכי הם מסיגי גבול.

3.בית משפט השלום בחדרה קבע בהחלטתו מיום 2.5.96 כי המשיב 1 היה ה"שוכר המוגן" של המושכר מאז הסכם שנערך עם אם המבקש ב- 1953. הוא קבע עוד כי השותפות אשר פעלה בנכס משנת 1953, מעולם לא היתה דיירת מוגנת, אף לאחר רישומה ב- 1975 והפיכתה לשותפות רשומה, שכן שותפות רשומה אינה יכולה להיות "דייר מוגן" באשר אין לה אישיות משפטית. לכל היותר ניתן לראות בה גוף סטטוטורי אשר פעל בנוסף להימצאות המשיב בנכס. בית משפט השלום בחן גם האם ניתן לומר שהיתה נטישה של המושכר על ידי המשיב 1, הדייר המוגן, אך הוא קבע כי את שאלת הנטישה ודרישת הפינוי צריכים היו הבעלים להעלות בעת שפעלה השותפות בנכס, ואילו כעת, משחזר המצב לקדמותו והדייר המוגן הוא שוב הדייר בנכס, אין הם יכולים לחזור בהם. בית המשפט קבע, אם כן, שהמשיב 1 הינו דייר מוגן ואילו המשיבים, קבוצת וגנר, שוהים בנכס כדין, גם כעת, לאחר פירוק השותפות, כאשר מעמדם הוא של עובדים ברי רשות בעסק. יתרה מכך, בית המשפט קבע כי קבוצת וגנר נשארה בנכס על פי הסכם פירוק השותפות אשר קיבל תוקף של פסק דין.

4.בית המשפט המחוזי בחיפה, אליו ערער המבקש, קבע בפסק דינו כי בית משפט קמא "קבע את העובדות נכונה על פי החומר שהיה לפניו והסיק את המסקנות המתבקשות מחומר זה, ויישם את החוק בצורה נכונה, ולא מצאנו כל פגם משפטי בקביעותיו." לפיכך נדחה ערעורו של המבקש לבית המשפט המחוזי.

5.בבקשת רשות הערעור המונחת בפני טוען המבקש בעיקר כנגד הממצאים העובדתיים שבפסק הדין של בית משפט השלום וביישום הדין על עובדות המקרה, כפי שאושרו גם על ידי בית המשפט המחוזי: כך למשל טעה, לטענתו, בית המשפט בקובעו שהמשיב 1 היה, והינו עד עצם היום הזה, דייר מוגן וכמו כן טעה בקובעו שלשותפות רשומה אין אישיות משפטית נפרדת וכי אינה יכולה להיות דיירת מוגנת.

6.לאחר שעיינתי בחומר שלפני נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. בבסיס הבקשה עומדות טענות המבקש כנגד ממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום, ממצאים אשר כאמור אושרו על ידי בית המשפט המחוזי מבלי שהתערב בהם כהוא זה. רשות ערעור תינתן רק במקרים בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת, דהיינו מקרים בהם יש חשיבות ציבורית בעניין (וראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ , פ"ד לו (3) 123). במקרה המונח בפני לא מצאתי חשיבות החורגת מתחום היחסים בין הצדדים. המבקש הרחיב בבקשתו לענין שאלת מעמדה של שותפות רשומה כאישיות משפטית נפרדת. שאלה זו אינה דרושה הכרעה בעניננו שכן בבתי המשפט דלמטה נקבע כי טענה זו היתה צריכה להיות מועלית בעת קיום השותפות בנכס. דא עקא, כי משעה שהוחלט כי מעמדה של המשיבים 2 ו3- היום הוא כשל ברי רשות, אין אנו נצרכים לשאלה זו ולפיכך, וכאמור לעיל, דין הבקשה להידחות.

7.המבקש ישלם למשיבים סך של 5,000 ש"ח לכיסוי הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין.