פרטי ההליך
רע"א
3271/15
לפני:
כבוד השופט נ' הנדל
המבקשת:
המלך ג'ורג' ד.א.ש בע"מ
נ ג ד
המשיב:
ברוכחים אפרהימי רחים
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב מיום 14.04.2015 בתיק
עא
032896-04-14
בשם המבקשת:
עו"ד אבי גביש
החלטה
1.
המשיב מחזיק בנכס מסוים כדייר מוגן, ומפעיל בו חנות. בין המשיב למבקשת, שהיא בעלת הנכס, התגלע סכסוך באשר לגובה דמי השכירות. יוער כי החוק קובע את שיעור דמי השכירות המרביים לבית עסק בדיור מוגן (להלן: התקרה ), אולם תקרה זו איננה חלה על בית עסק שעיקר שימושו עסקי יבוא (סעיף 52א לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972; סעיף 1(3) לתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק – אי תחולת השיעורים המרביים והפחתות), התשמ"ג-1983).
2.
על הרקע הזה הגישה המבקשת תביעה כנגד המשיב. בית הדין לשכירות פסק שתקרת דמי השכירות לא חלה על הנכס, וקבע את גובה דמי השכירות (ת"ש 37081-05-10, כב' השופטת ע' ברקוביץ ). המשיב ערער על "הסרת" תקרת דמי השכירות, ואילו המבקשת ערערה על דמי השכירות שנפסקו. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורהּ של המבקשת, קיבל את ערעורו של המשיב, ופסק כי על הנכס חלה תקרת דמי השכירות (ע"א 32896-04-14, כב' השופטים י' ענבר, י' שבח, ת' אברהמי ). מכאן בקשת הערעור שבפניי. המבקשת טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו בדבר התקרה. כמו כן נטען כי ערעורו של המשיב לבית המשפט המחוזי הוגש באיחור.
3.
המח לוקת המהותית בין הצדדים היא, כאמור, האם "עיקר שימושו" של בית העסק הוא יבוא, וממילא – האם חלה על הנכס תקרת דמי השכירות. בית הדין, בתום בירור עובדתי, בא לכלל מסקנה כי עיקר שימושו של בית העסק הוא לייבוא. בית המשפט המחוזי סבור היה כי אמנם בוצעו בנכס פעולות יבוא, אולם לא היה זה עיקר השימוש בעסק. בחומר הראייתי נכללו ממצאי משרד החקירות הפרטי שנשכר ע"י המבקשת, עדויות שנשמעו בפני בית הדין, קבלות מבית העסק ועוד. מקצת מן הנתונים עשויים לתמוך בגרסת המבקשת, ומקצתם - בגרסת המשיב. ערכאות קמא נחלקו בדבר המסקנה הסופית שיש לגזור מן הנתונים. אינני סבור, לנוכח טיב המחלוקת והחומר שהוצג, כי נפלה שגיאה בהחלטת בית המשפט המחוזי לקבוע שהייבוא לא היה עיקר השימוש בבית העסק. ברם לא זהו המצב; עסקינן בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי, אשר מתמקדת כאמור בשאלה עובדתית מובהקת.
באשר למועד הגשת הערעור, על פסק דינו של בית הדין לשכירות הוגש ערעור (מטעם המבקשת) וערעור שכנגד (מטעם המשיב). הערעור מטעם המבקשת התמקד בגובה דמי השכירות, ואילו הערעור שכנגד מטעם המשיב עסק בהסרת תקרת דמי השכירות. בין שני העניינים קיימת זיקה ברורה - היקף דמי השכירות בנכס, כך שנכון היה לראות בערעור מטעם המשיב "ערעור שכנגד". עולה מהחומר כי הערעור שכנגד הוגש בתוך 30 יום ממועד הפקדת העירבון בערעור העיקרי. מכאן שאין מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה הערעור שכנגד הוגש במועד (תקנה 434 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 842-843 (מהדורה שביעית, 1995); חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי 413-416 (מהדורה שלישית, 2012); ע"א 746/15 פלוני נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (5.5.2015)).
4.
לנוכח האמור הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ח בסיון התשע"ה (15.6.2015).
ש ו פ ט