רע"א 3279/99 אימגן שיווק (1989) בע"מ נ. קרט ישראל בע"מ

1.המבקשת הגישה בבית המשפט המחוזי תביעה כנגד המשיבה, בעילה של הפרת הסכם בלעדיות לשיווק מדפסות אותן מייבאת המשיבה באזור הצפון. לא היתה מחלוקת כי בינתיים חדלה המבקשת מכל פעילות ונכסיה רוקנו.

לבקשת המשיבה, הורה בית המשפט קמא למבקשת להמציא כתב ערבות צד ג' בסך של 150,000 ש"ח, שנחתם בידי מנהלי המבקשת, להבטחת הוצאות המשיבה במשפט - וזאת לאחר שקיבל את טענת המשיבה כי היא אינה מצליחה לגבות כספים שהמבקשת חבה לה, אף לא במסגרת הליכי הוצל"פ. ההחלטה על הפקדת הערובה ניתנה על-פי הסמכות הקבועה בסעיף 232 לפקודת החברות (נוסח חדש) (להלן: הפקודה).

כנגד החלטה זו מופנית בקשת רשות ערעור זו. לטענת המבקשת, הליך קבלת ההחלטה בבית המשפט קמא היה פגום. שופטת בית המשפט המחוזי לא עיינה, לטענתה במידה הדרושה, בתגובת המבקשת שהונחה לפניה סמוך לאחר תחילת הדיון בבית המשפט. לגופו של עניין טענה המבקשת כי מצבה הפיננסי הירוד כשלעצמו אינו מצדיק התניית זכותה לפנות לערכאות בדרישה להפקדת ערבון.

2.החלטת בית המשפט קמא ניתנה מכוח הוראת סעיף 232 לפקודה הקובעת:

"מקום שתובעת היא חברה מוגבלת ושופט המוסמך לדון בתובענה ראה יסוד להניח, לפי עדות נאמנה, שהחברה לא תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, רשאי הוא להורות שהחברה תתן ערובה מספקת לתשלומן, וראשי הוא לעכב את ההליכים עד שתנתן הערובה".

הלכה פסוקה היא, כפי שנקבע ברע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ , פ"ד מד(1) 647, כי ראוי לפרש את הוראת סעיף 232 לפקודה כהוראה המקימה, בנסיבות המתאימות, חזקה שיש מקום לחייב חברה התובעת בדין להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המשפט, בהעדר טעמים לסתור. להבדיל מאמות המידה להפעלת שיקול הדעת המצויה בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, "יש לראות את סעיף 232 הנ"ל כהוראה מיוחדת החלה על חברות" (דברי השופט (כתוארו אז) ש' לוין ברע"א 3274/92 סרוסי נ' י.ע.ף קידום מכירות בע"מ , פ"ד מז(2) 192, בעמ' 194. נראה כי החזקה האמורה לא נסתרה בנסיבות המקרה הזה, ואף בהעדרה יכול היה בית המשפט להגיע למסקנה כי ראוי לחייב את המבקשת להגיש כתב ערובה.

3.המבקשת לא הניחה תשתית ראייתית לטענתה כי מצבה הכספי נגרם עקב התנהגות המשיבה או שבקשת המשיבה להפקדת ערבון להבטחת הוצאותיה הוגשה שלא בתום לב. כאמור, לא היתה מחלוקת כי המבקשת הפסיקה כל פעילות ונתרוקנה מנכסיה. המבקשת גם לא הכחישה את העובדה כי המשיבה מתקשה לגבות ממנה חובות, בסכומים ניכרים, במסגרת הליכי ההוצל"פ שננקטו עד עתה כנגדה. בהתחשב באלה ובעובדה כי סכום התביעה עומד על 1,602,621 ש"ח, ובעובדה הנוספת כי הערבון הנדרש ינתן בדרך של התחייבות אישית של מנהלי המבקשת ולא באמצעות דרישה להפקדה מיידית של סכום מזומנים בקופת בית המשפט, אין פגם בהחלטת בית המשפט.

בית המשפט קמא איזן כנדרש בין השיקולים השונים הצריכים לעניין זה ואין מקום להתערב בהחלטתו. טעמים אלה, לגוף העניין, מייתרים את הצורך לדון בטענה האחרת של המבקשת לעניין הפגמים שנפלו, לטענתה, בדיון עצמו בבית המשפט קמא.

הבקשה נדחית. המבקשת תשא בהוצאות המשיבה בסך 7,500 ש"ח.