רע"א 3299/02 פרושינובסקי יוסף נ. מדינת ישראל

1.המבקש נושא בעונש מאסר בבית סוהר "מעשיהו", ולטענתו, אושרה לו חופשה שאמורה להתחיל היום, ז' באייר תשס"ב (19.4.02) בשעה 13:00. דא עקא, חופשה זו נשללה על ידי מנהל בית הסוהר לאחר שנמצא כי המבקש עבר עבירת משמעת.

2.המבקש פנה באמצעות בא-כוחו בעתירה לבית המשפט המחוזי, ובמסגרתה ביקש להורות על עיכוב ההחלטה לשלול את החופשה. המבקש, המלין גם על הרשעתו, הסביר כי חופשה זו אושרה לו על מנת שיוכל ליטול חלק בשמחת הבר-מצווה של נכדו, ושלילתה תייתר את השגותיו על ההרשעה גופה.

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, ונימק זאת בכך שהמבקש "נשפט כדין בהליך משמעתי, והעונש שהוטל היה במסגרת סמכותו של מנהל בית הסוהר".

3.בפתח הדיון בפני נתבקשה בא-כוח המשיבה, עו"ד זילבר, להציג את תיעודו של ההליך במסגרתו נשללה החופשה, ומשזה הוצג עולה ממנו, כי בפני מנהל בית הסוהר התקיים דיון אשר במהלכו טענו הצדדים - המבקש וקצין אסירים - את גרסתם. בסוף הטיעון דחה המנהל את עדותו של המבקש, והגדיר את גרסתו לפיה מדובר בעלילה, כ"היתממות מעושה".

4.על פני הדברים נראה, כי בעניינו של המבקש התקיים הליך משמעתי, מכוח סימן ה' של פרק ב' לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב1971-, שהענישה ביחס אליו מעוגנת בסעיף 58 לפקודה. השתמשתי במלה "נראה", הואיל ובין המסמכים שהונחו בפני היה גם אחד (דווקא זה שבו תועד העונש), אשר נערך מכוח תקנה 19 לתקנות בתי הסוהר. בהנחה שאכן מדובר בהליך משמעתי לפי פרק ב', מורה הפקודה כי יש להקפיד ולקיים את זכותו של האסיר להתגונן, ובלשון סעיף 60: "לא יוטל עונש על אסיר אלא לאחר חקירה מתאימה ולאחר שניתנה לו הזדמנות לשמוע את האישום והראיות נגדו ולהתגונן".

מתוך פרוטוקול הדיון המשמעתי עולה, לכאורה, כי קצין האסירים ייחס את העבירה המשמעתית (שירה בה היתה כרוכה פגיעה במדינה) לקבוצת אסירים שהמבקש נמנה עליה, ומפיה של עו"ד זילבר הבנתי, שמלבד המבקש לא הועמד איש מאותה קבוצה לדין, וגם לא ננקטו נגדם אמצעים מכוח תקנה 19. לעניין זה טען בפני בא-כוח המבקש, עו"ד לשם, כי שולחו ביקש להשמיע עדים אשר היו אמורים לסתור את עדותו של קצין האסירים, לפיה נטל המבקש חלק באותה שירה, אך הדבר לא ניתן לו; ואם יש ממש בטענה זו, כי אז מדובר בפגיעה בזכותו של האסיר להתגונן, ונדמה כי על השלכותיה של פגיעה כזו על ההליך אין צורך להרבות מלים.

אך לבית משפט זה, ובמסגרת מגבלותיו של ההליך הנוכחי, אין את הכלים לבחון שאלות שבעובדה מסוג זה, ועל כן נקודת המוצא נותרת בעינה, היינו, שההליך אשר ננקט בעניינו של המבקש נראה תקין על פניו, ואת השגותיו יצטרך המבקש להשמיע בפני הערכאה שמתפקידה להעביר תחת שבט ביקורתה את החלטתו של מנהל בית הסוהר. במצב זה המסקנה הנוספת היא, כי לכאורה לא נפל פגם בהחלטתו של מנהל בית הסוהר, ועל כן גם לא ראיתי מקום להושיט למבקש את הסעד לו עתר.

הבקשה נדחית.