רע"א 3300/10 קרן קיימת לישראל נ. מחצבות ורד בע"מ

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט א' יעקב ), במסגרתו נתקבל ערעור המשיבים על החלטתו של בית משפט השלום בפתח תקוה (כב' השופט נ' שטרנליכט ), ובוטל צו מניעה זמני האוסר על המשיבים לבצע עבודות חציבה, כריה וכריתה בשטח יער עירון.

1.

במוקד הבקשה שלפניי מצויות פעולות חציבה וכרייה שבוצעו על-ידי המשיבות ביער עירון (להלן: היער

או השטח ). ביום 24.11.2009 עתרה הקרן הקיימת לישראל (להלן: המבקשת ) לבית משפט השלום בפתח תקוה בבקשה למתן צו מניעה זמני אשר יורה למשיבות להפסיק את ביצוע עבודות החציבה, הכשרת קרקע, כריתת עצים וכל פעולה אחרת ביער, וזאת עד להכרעה בתובענה העיקרית לבירור הזכויות והמצב התכנוני בשטח. בית המשפט קבע, כי קיימות ראיות לכאורה לקיומה של עילת תביעה, שכן לפי הוראות תמ"א 22 מדובר בשטח המיועד ליער. בית המשפט פסק כי לצורך הוצאת צו מניעה זמני, אין הוא נדרש להכריע בטענות המשיבות לעניין קיומה של סתירה בין תמ"א 22 לתכניות מתאר אחרות, ודי בקיומה של "זכות לכאורית למבקשת". עוד נקבע, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת הואיל והמשך עבודות החציבה יסב ליער נזק קשה, וייתכן שאף בלתי הפיך, בעוד שהנזק שעשוי להיגרם למשיבות הינו נזק ממוני בר-פיצוי.

2.

על החלטה זו הגישו המשיבות ביום 23.2.10 בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. שלושה ימים לאחר מכן, ומבלי שנתבקשה תשובה בכתב מטעם המבקשת, נערך דיון שבמהלכו חזרו הצדדים על טענותיהם לעניין המצב התכנוני והקנייני של היער נושא המחלוקת. לעניין מאזן הנוחות, טענו המשיבות כי הותרת צו המניעה על מכונו גורמת להן נזק כלכלי מתמשך. לעניין הנזק הצפוי ליער מחידוש פעולות החציבה, נטען כי בשל פעולות הכריתה ממילא אין עוד עצים בשטח המחלוקת. מנגד, טענה המבקשת, כי פעולות הכריתה הושלמו אך לאחרונה ואין לאפשר את המשך עבודות הכרייה והחציבה. עוד נטען, כי במסגרת עבודות המשיבות ביער נגרמים נזקים בלתי הפיכים לקרקע, וכי הצלחת פעילות שיקום עתידית אינה מובטחת.

3.

בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' יעקב ) קיבל את הערעור. בפסק-דינו, קבע בית המשפט כי למשיבות יש זכויות מכוח הסכמי הרשאה לצורך כרייה וחציבה ביער אשר הוקנו להן על-ידי מנהל מקרקעי ישראל, בעוד שלמבקשת אין כל זכות קניינית בשטח. לעניין המצב התכנוני, חזר בית המשפט על קביעת בית משפט השלום כי לפי הוראות תמ"א 22, מדובר בשטח המיועד ליער. בית המשפט הבהיר כי עצי היער נכרתו זה מכבר, ולא נטען כי לא יהיה זה אפשרי לשקמו עם תום פעולות החציבה. עוד נקבע כי המשיבות הן אלה שיעמדו בנטל שיקומו לאחר סיום העבודות. על רקע זה קבע סבר בית המשפט כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשת. ממילא, משעה שהיער כבר נכרת ספק אם למבקשת – המופקדת על נטיעה –

היתה נתונה זכות להגיש בקשה לצו מניעה כאמור.

4.

מכאן הבקשה שלפניי, בגדרה נטען כי בית המשפט קמא שגה בניתוח המצב התכנוני והקנייני של השטח. עוד נטען כי ביטולו של הצו מן הטעם שכבר נכרתו כל העצים שהיו על השטח, יש בו כדי לאשר בדיעבד ואף לעודד מעשה בלתי חוקי. לעניין זכותה של המבקשת לפנות בבקשה לצו מניעה, נטען כי הקרקע נותרה בחזקת המבקשת נוכח החלטת מועצת מקרקעי ישראל, בין אם קיימים עצים על השטח, ובין אם לאו. המבקשת מוסיפה וטוענת כי אחת מקביעותיו של בית המשפט שלפיה "לא נטען ששיקום הקרקע הוא בלתי אפשרי", הינה שגויה, וזאת משום שהדבר נטען במפורש בבקשה, וכן כי מדובר בהתערבות בממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום אשר קבע כי יתכן והנזק שייגרם יהיה בלתי הפיך. לעניין הנזק הנטען על-ידי המשיבות, ציינה המבקשת כי לא הוצגו לבית המשפט כל ראיות המוכיחות נזק זה. במישור הדיוני, מלינה המבקשת על כך שבית המשפט קמא דן בבקשת הערעור כבערעור, והחליט לקבל את הערעור ללא הגשת סיכומי טענות בכתב, וזאת ללא מתן אפשרות למבקשת להתנגד. לטענתה, הדבר עומד בניגוד לקבוע בתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

5.

לפי החלטתי מיום 4.5.10, הגישו המשיבות את תגובתן לבקשה. ראשית, טוענות המשיבות כי יש לדחות את הבקשה משום שהיא אינה מצדיקה דיון בגלגול שלישי. לגופו של עניין נטען, כי המבקשת לא הוכיחה כל זכות במקרקעין, בעוד שלמשיבות ניתנו היתרים כדין לפעולות החציבה שביצעו. המשיבות חוזרות על טענתן לפיה ניתוח המצב התכנוני של השטח מגלה כי ייעודו הוא לכרייה וחציבה, ולא ליער. המשיבות סבורות עוד, כי בטענותיה הדיוניות של המבקשת אין בהן ממש, הואיל וניתנה לה האפשרות להביע את התנגדותה לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור, אך היא לא עשתה כן. לבסוף, חזרו המשיבות על עיקר טענותיהן לעניין מאזן הנוחות.

6.

ביום 26.5.10, הודיעו המשיבות לבית משפט זה כי בשל קיום הליכים משפטיים בעניין, נגרע השטח נושא המחלוקת מן השטח המותר בחציבה, וזאת החל מיום 6.4.2010. משכך החציבה בשטח נושא המחלוקת, אינה מותרת. נוכח הודעה זאת, הודיע היועץ המשפטי לממשלה, שנתבקש לשקול את התייצבותו בהליך, כי הוא אינו מוצא מקום לעשות כן, "מאחר שממילא אין המשיבות רשאיות לבצע עבודות כרייה וחציבה בשטחים נושא הבקשה דנן". על אף האמור, הודיעה המבקשת כי היא עומדת על בקשתה, וסבורה כי התנהגותן של המשיבות – לרבות, כך נטען, חציבה ללא רישיון תקף – מחייבת השבת צו המניעה הזמני על כנו.

7.

דין הבקשה להידחות. עם שלילת רישיון החציבה בשטח נושא המחלוקת, איני סבור כי יש מקום להמשך הדיון בבקשה לצו מניעה, שהוגשה כאשר המצב הנורמטיבי היה שונה. המבקשת לא הצביעה על כך שהמשיבות הפרו או מפרות את תנאיו של רישיון החציבה החדש, וכלל לא נטען כי ממועד מתן רישיון החציבה החדש מיום 6.4.10, המשיכו המשיבות בחציבה בשטח הנדון. בנסיבות אלה, בקשת רשות הערעור הפכה, למעשה, לתיאורטית.

משכך, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אין אני עושה צו להוצאות.