רע"א 3315/99 מיכאל ויניצקי נ. מדינת ישראל

בפני עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"פ 11/99 וע"פ 456/99.

1.העותר הורשע בעבירת הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז1977-. עובדות המקרה הנן, בתמצית, כדלקמן: ביום 3.7.97 החנה העותר את רכבו בשטח חניה פרטית ליד בנין מגוריו של המנוח. לאחר שהעותר לא שעה לבקשת המנוח יצחק יקותיאל כי יפנה את רכבו, התעורר בין השניים ויכוח והרוחות התלהטו. במהלך הויכוח המערער הזהיר את המנוח כי הוא ייתן לו מכה וישכיב אותו על הרצפה. שכן שהגיע למקום הזהיר את חברו של העותר, שהיה עימו, כי המנוח חולה לב. במהלך הויכוח דחף המנוח את העותר בשתי ידיו, והעותר הכה את המנוח במכת אגרוף בעוצמה חזקה באזור המצח, שגרמה לו שבר בעצם המצח. כתוצאה מהמכה המנוח גם הופל ארצה, ונחבל בראשו מהאספלט שעליו נפל. עקב החבלה שנחבל ממעשיו של העותר נגרמו למנוח דימומים קשים במוח, מהם נפטר ביום 20.7.97.

2.בית המשפט המחוזי דן את העותר ל15- חודשי מאסר בפועל ולמאסר על תנאי של שנתיים שלא יעבור עבירה של אלימות. העותר הגיש לבית משפט זה ערעור על הרשעתו ולחילופין על גובה העונש (ע"פ 11/99) והמדינה ערערה על קולת העונש (ע"פ 456/99).

3.בית משפט זה דחה את ערעור העותר וקיבל את ערעור המדינה, תוך שהוא מגדיל את עונש המאסר בפועל שהוטל על העותר ל30- חודשים, בשל חומרת נסיבות המקרה. במסגרת פסק הדין דן בית המשפט בשאלת המחשבה הפלילית הנדרשת להוכחת עבירת ההריגה, בעקבות תיקון חוק העונשין (תיקון מספר 39) (חלקי מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד1994-. בית המשפט קבע כי על פי המצב המשפטי כיום, אחד האלמנטים של עבירת ההריגה הוא מודעות לתוצאה הקטלנית. בכך קיבל בית המשפט את העמדה, לפיה לאחר תיקון 39 לחוק השתנה המצב הקודם, לפיו די היה במודעות לאפשרות של פגיעה - אפילו חמורה - בקורבן, אשר כתוצאה ממנה מוצא אחר כך הקורבן את מותו.

בעקבות קביעה זו בדק בית המשפט ומצא כי לעותר אכן היתה מודעות לתוצאה הקטלנית, וגם כי התקיימה מצידו פזיזות, כמובנה בסעיף 20(א) לחוק העונשין, תשל"ז1977-.

4.על פסק דינו של בית משפט זה הוגשה הבקשה לדיון נוסף. העותר טוען כי ההלכה שנקבעה בפסק הדין מקובלת עליו, והוא אף מודה כי פרשנות זו לסעיף 20 לחוק עולה בקנה אחד עם האנטרס שלו עצמו. טענתו של העותר הנה, אם כן, לא כנגד ההלכה אלא כנגד יישומה במקרה זה. לטענתו, יישום ההלכה צריך היה להביא לקבלת ערעורו, והוא מפרט בעתירתו את מכלול הראיות המצביעות לשיטתו על טעותו של בית המשפט ביישום ההלכה.

5.המשיבה מתנגדת לקיום דיון נוסף בפסק הדין. לטענתה, העתירה אינה מעלה כל עילה לקיומו של דיון נוסף מכח שאלות הנעוצות ביישום הלכה, להבדיל משאלות הנעוצות בתוכן ההלכה עצמה וחשיבותה הציבורית-כללית.

6.לאחר שעיינתי בחומר שלפני נחה דעתי כי דין העתירה להדחות. העותר מתריס במפורש כנגד יישומה של הלכה ולא כנגד ההלכה עצמה (ואיני מביע כל עמדה לגוף ההלכה). העותר מעלה טענות רבות כנגד הממצאים העובדתיים של הערכאות הקודמות שדנו בתיק. כבר אמר בית משפט זה, וחזר ואמר, כי דיון נוסף אינו ערעור נוסף. הלכה למעשה מעלה העותר טענות ערעוריות בלבד, ובכגון דא אין כדי להקים עילה לדיון נוסף, לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984-.

אשר על כן, דין העתירה להדחות.

העתירה לדיון נוסף נדחית.