רע"א 3327/00 ציון לגזיאל נ. מדינת ישראל

1.כנגד העותר הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בקריית גת (ת.פ. 1747/96) המייחס לו, יחד עם אחרים, עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, זיוף שטרי כסף והחזקת חומר לזיוף שטרי כסף. לאחר הגשת כתב האישום קיבלה ההגנה את תיק החקירה לעיונה וצילמה אותו בהתאם להוראות סעיף 74(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982. חומר החקירה הוחזר לתביעה, אולם במהלך העברתו משלוחת הפרקליטות באשקלון לפרקליטות מחוז דרום, אבד כל חומר החקירה. התביעה פנתה לבא כח העותר בבקשה לצלם את החומר שברשותו. משזה סרב לעשות כן, פנתה המשיבה לבית המשפט בבקשה למתן צו לעותר לצלם את חומר החקירה שצולם על ידו. ביום 20.4.98 קיבל בית משפט השלום את הבקשה. העותר ערער לבית המשפט המחוזי. הערעור התקבל ברב דעות ונקבע כי אין מקום לחייב את העותר ובא כוחו למסור את חומר החקירה.

2.על החלטה זו הוגשה בקשת רשות לערער לפני בית משפט זה (רע"פ 4574/99). בית המשפט (כבוד המשנה לנשיא ש' לוין, כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן, כב' השופט ע' ר' זועבי) קבע בהסכמת הצדדים, כי הבקשה תראה כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. לגופו של עניין, קיבל בית המשפט את הערעור. במקרה דנן, קבע בית המשפט, אין עסקינן בחומר ראיות ה"שייך" לעותר, אלא בחומר ראיות של המשיבה שהגיע אל הנאשם מידיה. סירובו של העותר לאפשר למשיבה לצלם את חומר החקירה הוא בבחינת שימוש שלא בתום לב בזכות. סמכות למתן הצו מוצא בית המשפט בסמכותו הטבועה של בית המשפט למנוע הכשלת הליכי משפט. על סמכות זאת, למד הוא גם מסמכותו של בית המשפט להורות על שיחזור תיק בית המשפט שאבד (תקנות בתי המשפט (סדרי דין לשחזור תיקים ומסמכים), התשמ"ד - 1984). כמו כן, על הסניגור חלה חובה לעזור לבית המשפט לעשות משפט, מכח סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961. השופטת ט' שטרסברג-כהן בפסק דינה התייחסה לזכות לחסיון מפני הפללה עצמית. היא קבעה כי הגם שחסיון זה חל על מסירת מסמכים שבידי אדם שיש בהם להפלילו, הרי שחסיון זה אינו מוחלט. הוא אינו חל שעה שהמסמכים שמחזיק העותר הם, מבחינת מהותם, קניינה של הרשות. מכאן שאין במתן הצו, כדי לפגוע בזכותו של העותר לחסיון מפני הפללה עצמית.

3.בפסק דין זה מבקש העותר כי יתקיים דיון נוסף. העותר טוען כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה וחשובה, הנוגעת לזכויות יסוד של נאשם בהליך פלילי. גם המשיבה, טוען העותר, מכירה בחשיבות שאלות אלו, כפי שעולה מנימוקיה בבקשת רשות הערעור שהגישה לבית משפט זה. העותר טוען כנגד החלטת בית המשפט, הקובעת כי מדובר ב"טעות טכנית". לטענתו, עסקינן בעניין מהותי הנוגע לזכויות הבסיסיות של נאשם בהליך פלילי. מטעם זה, אין מקום להפעלת סמכות טבועה של בית המשפט. לפיכך מבקש העותר כי בית משפט זה ידון בשאלה האם מדובר בשאלה מתחום המהות או מתחום הפרוצדורה. כך לטענתו, גם פסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן, העוסק בזכות לחיסיון מפני הפללה עצמית, רואה בשאלה דנן כשאלה מתחום המהות. עם זאת, אין העותר מקבל גם את דעתה של השופטת שטרסברג-כהן. סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש)[נוסח חדש], תשכ"ט - 1969, עוסק בסמכותו של שופט להורות לאדם להציג חפץ, אשר בית המשפט רואה בהצגתו כנחוצה או רצויה לצרכי חקירה או משפט. טרם נקבעה הלכה באשר לפרשנות הראויה של הוראת סעיף זה, וביחס בינה לבין זכות החיסיון מפני הפללה עצמית.

4.עוד טוען העותר כי יש לאבחן מקרה זה מע"פ 725/97 קלקודה נ' הרשות לפיתוח חקלאי (טרם פורסם), עליו סומך בית המשפט את פסק דינו. שם, טוען העותר, היה מדובר ברשומות שהייתה חובה על הנאשם לערכם ולהעבירם לרשות, ואין ללמוד מקרה זה, על המקרה דנן. עוד טוען העותר, כי זכות לנאשם של "שב ואל תעשה". בצידה של זכות זו, מוטלת החובה על התביעה להוכיח אשמתו של הנאשם. פסיקת בית המשפט, טוען העותר, פוגעת בזכות זו, כשהיא מחייבת את הנאשם בעשיה של ממש. מסקנה דומה נובעת מזכות השתיקה של הנאשם. לבסוף טוען העותר, כי אין לחייב את עורך הדין להעביר את חומר החקירה. הפסיקה אינה דנה בשאלת היחס בין חובתו של עורך הדין כלפי לקוחו, אל מול חובתו כלפי בית המשפט. גם בשאלה זו מוצדק לקיים דיון נוסף.

5.המשיבה טוענת כי בית המשפט בחר שלא לעסוק בסוגיות כבדות המשקל שמעלה העותר, ולא להרחיב את היריעה. הוא הסתפק בקביעה כי עסקינן בטעות "טכנית" אשר בית המשפט רשאי להשתמש בסמכותו הטבועה כדי לתקנה. לפיכך, אין פסק הדין קובע הלכה חדשה באשר לזכויותיו הדיוניות של נאשם. כמו כן, אין בו כדי לסתור הלכה קודמת או עקרונות יסוד של משפטנו. יש להבין את פסק הדין כעוסק אך בנסיבות המיוחדות של המקרה. בנוסף, טוענת המשיבה, לא סטה בית המשפט מההלכה, בדרך בה עשה שימוש בסמכותו הטבועה. מטעמים אלה ואחרים, טוענת המשיבה כי אין מקום לקיים דיון נוסף. מכל מקום, טוענת המשיבה, גם לגופו של עניין לא נפגעו זכויותיו של העותר ודוחה היא את טענותיו. גם לעניין יחסי עורך דין - לקוח - בית המשפט, לא נקבעה בענינו הלכה חדשה, וגם בעניין זה אין מקום לקיים דיון נוסף.

6.לאחר שעיינתי בחומר המונח לפני, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות.

אכן, במקרה שלפנינו נקבעה לכאורה הלכה, באשר לחובת הנאשם כצד להליך הפלילי. עם זאת, לצורך קיומו של דיון נוסף אין די בחשיבות, הקשיות או החידוש בהלכה שנפסקה, אלא שנדרש כי אלו "יהיו מהותיים ומשמעותיים, כגון, שנפלה בפסק הדין טעות מהותית, שהוא פוגע בעקרונות היסוד של השיטה או בתפיסת הצדק של החברה, שהוא מביא לתוצאה שלא ניתן לחיות עימה, שחלו שינויים משמעותיים במציאות או בחוק, אותם אין ההלכה משקפת" (דנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום נ' מדינת ישראל , לא פורסם). בנסיבות העניין, חויב העותר לאפשר לפרקליטות לצלם ממנו חומר אשר צילם הוא תחילה ממנה. המדובר בנסיבות יחודיות בהן מחזיק הנאשם, הלכה למעשה, בחומר השייך למשיבה. כל שביקש בית המשפט לעשות הוא להשיב את ההליך למצבו הטבעי. אין בנסיבות מקרה מעין זה - כמו גם ההנמקה שביסודו - כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף. גם בשאר טענות העותר לא מצאתי עילה לקיים דיון נוסף ומטעמים אלו דין העתירה להידחות. ממילא מתבטל עיכוב הביצוע מיום 9.5.00.