רע"א 3332/20 מיכאלה ברדר נ. רשות מקרקעי ישראל

1.

בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ו' פלאוט ) מיום 8.3.2020 ברע"א 19198-10-19, שקיבל את בקשת המשיבה 1 (להלן: המשיבה ) לרשות ערעור, דן בה כאילו הוגש ערעור לפי הרשות שניתנה וקיבל את הערעור על החלטת בית משפט השלום ברמלה (השופט ז' ימיני ) מיום 12.9.2019 בת"א 29674-02-18.

רקע והליכים קודמים

2.

ביום 4.7.2002 הגישה המשיבה, בשמה הקודם מינהל מקרקעי ישראל, תביעה בבית משפט השלום בירושלים להפסקת שימוש חורג במבנה לול, אותו הפך אביה של המבקשת למחסן באופן החורג משימושו החקלאי של משק מספר 17 במושב בית נקופה, בו נמצא המבנה (ת"א 7214-02). לשלמות התמונה יובהר כי המבקשת ומשיבה 2 צורפו לתביעה בשלב מאוחר יותר לאחר שהוריהן הלכו לבית עולמם ואילו המשיב 3 צורף בשל היותו בעלה לשעבר של המבקשת ומשטוען הוא לזכויות במשק.

ביום 7.2.2011 ניתן פסק דין בתביעה האמורה, במסגרתו נתן בית המשפט תוקף להסדר פשרה שהגישו הצדדים, ושעיקרו התחייבות להפסקת השימוש החורג במקרקעין. כן ניתן, לבקשת המשיבה, היתר לפיצול סעדים בכדי לאפשר לה להגיש תביעה כספית עבור דמי שימוש ראויים (להלן: פסק הדין הראשון ).

3.

ביום 14.2.2018, בחלוף שבע שנים ושבעה ימים מיום מתן פסק הדין הראשון, הגישה המשיבה תביעה כספית בסך 559,755 ₪ עבור השימוש החורג במקרקעין בתקופה שבין 3.10.2002 לבין 1.4.2011. בכתב התביעה הודגש כי בפסק הדין הראשון ניתן היתר לפיצול סעדים וכי פסק הדין התקבל אצל המשיבה רק ביום 14.2.2011. מנגד המבקשת טענה בין היתר כי דין התביעה נגדה לסילוק על הסף מחמת התיישנות בהתאם להוראות סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות ), וכי גם אם תתקבל טענת המשיבה באשר למועד המצאת פסק הדין לידה, תביעתה התיישנה יום קודם להגשתה, בתאריך 13.2.2018.

4 .

בהחלטתו מיום 12.9.2019 עמד בית משפט השלום על ההלכה שנקבעה ברע"א 3402/18 מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ (11.6.2019) (להלן: ענין אפרופים ), לפיה מתן ההיתר לפיצול סעדים משעה את תקופת ההתיישנות למשך תקופת ניהול ההליך הראשון, וזאת עד אשר פסק הדין הופך לחלוט, שכן רק אז ישנה "ודאות בדבר עצם הצורך בהגשת התביעה הנוספת ובדבר היקפה וטיבה" (שם, פסקה 17). בהתאם לכך נקבע, כי משלא הוגש ערעור על פסק הדין הראשון הוא הפך לחלוט ביום נתינתו ומניין תקופת ההתיישנות החלה ביום 7.2.2011, ומשכך תביעת המשיבה התיישנה ביחס לתקופה שמיום 3.10.2002 ועד ליום 13.2.2011. בשולי הדברים הוער כי גם אם תתקבל טענת המשיבה לפיה קיבלה את פסק הדין רק ביום 14.2.2011, היה עליה להגיש את התביעה עד ליום 13.2.2018.

5.

המשיבה לא השלימה עם החלטה זו והגישה בקשה לרשות ערעור לבית המשפט המחוזי.

בבקשה נטען כי שגה בית משפט השלום בקבעו כי פסק הפך חלוט ביום נתינתו משלא הוגש עליו ערעור. זאת, נוכח לשונו של סעיף 3 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הפרשנות ), המפרש את הביטוי "חלוט" כדלקמן:

" חלוט, לענין פסק דין או החלטה של בית משפט - שאין עליהם עוד ערעור או ערר או השגה כיוצא בהם " . עוד נטען כי תימוכין לפרשנות זו ניתן למצוא אף בפסק הדין בענין אפורפים , הקובע כי מרוץ ההתיישנות מושעה לתקופה הכוללת "אף את הימים אשר במהלכם ניתן לערער על ההכרעה" (שם, פסקה 19). על כן נטען כי פסק דין הופך לחלוט רק ביום בו מסתיים המועד להגשת ערעור עליו, דהיינו 45 יום מיום נתינתו, ו משכך במועד הגשת התביעה ביום 14.2.2018 טרם חלפה תקופת ההתיישנות.

6.

כאמור, בית המשפט המחוזי

קיבל את בקשת המשיבה לרשות ערעור, דן בה כאילו הוגש ערעור לפי הרשות שניתנה וקיבל את הערעור. זאת משסבר כי הקביעה לפיה פסק הדין הראשון הפך לחלוט ביום נתינתו, משלא הוגש עליו ערעור, שגויה היא. נקבע כי פסק דין הופך לחלוט כאשר מסתיימת התקופה הקבועה בתקנות להגשת ערעור, כנלמד מסעיף 3 לחוק הפרשנות . בנוסף לכך נדחתה הטענה לפיה מאחר שפסק הדין ניתן בהסכמה הערעור אינו רלבנטי, ופסק הדין הפך לחלוט ביום נתינתו. הובהר לענין זה כי האמור בסיפא לפסקה 17 בענין אפרופים מתייחס למצב בו תוצאת הערעור על ההליך הראשון אינה רלבנטית לעצם ההחלטה על הגשת התביעה הנוספת ועל היקפה. כן צוין כי אין חולק שניתן להגיש ערעור גם על פסק דין שניתן בהסכמה, אף אם סיכויו של ערעור שכזה אינם מן המשופרים.

נוכח האמור לעיל בוטלה החלטת בית משפט השלום ברמלה בענין התיישנות התביעה , ותחת זאת נקבע כי חידוש מרוץ ההתיישנות במקרה דנן החל ביום 24.3.2011, בחלוף 45 ימים מיום מתן פסק הדין, עת הפך לחלוט. משכך הובהר כי אין לומר כי התביעה התיישנה משהוגשה ביום 14.2.2018.

הבקשה לרשות ערעור דנן

7.

בבקשה נטען כי שגה בית המחוזי ביישום הלכת אפרופים באופן המעורר שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, שכן המשיבה מנהלת הליכים רבים ויש להכריע בשאלת התיישנות תביעותיה.

לשיטת המבקשת פסק הדין מתעלם מכלל ההצדקות הנזכרות בהלכת אפרופים , באשר לפרק הזמן עד שפסק הדין מושא ההליך הראשון הופך לחלוט, שאינן חלות במקרה דנן. זאת

משום שההליך הראשון כאן הסתיים בהסכמת הצדדים ומבלי שהוגש ערעור בפועל, ולכן אין חשש לחוסר ודאות בדבר עצם הצורך בהגשת התביעה הנוספת, היקפה וטיבה כאמור בפסקה 17 בענין אפרופים . בהמשך לכך גורסת המבקשת, כי עצם האפשרות להגיש ערעור על פסק דין שניתן בהסכמה לא מייתרת את הצורך לבחון ולהבהיר - כיצד הגשת ערעור במקרה הקונקרטי רלבנטית לעצם ההחלטה להגיש תביעה כספית - ומכאן שאף בשל לקוניות החלטת בית המשפט קמא, יש ליתן רשות ערעור. עוד נטען כי במקרה דנן כלל לא היה צורך בהיתר לפיצול סעדים שכן עילת התביעה בהליך הראשון, להפסקת שימוש חורג, ועילת התביעה בהליך השני, לדמי שימוש ראויים, אינן תלויות זו בזו ונובעות מעילות שונות.

דיון והכרעה

8.

לאחר עיון מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

9.

סבורני כי בדין קבע בית המשפט המחוזי שפסק דין, הגם שלא הוגש עליו ערעור, הופך חלוט רק כאשר חלף המועד להגשת ערעור בהתאם לתקנות, וזאת על פי הפרשנות המקובלת המעוגנת בסעיף 3 לחוק הפרשנות. משכך, לא מצאתי כי קביעה זו מעוררת שאלה משפטית עקרונית או כי נגרם למבקשת עיוות דין נוכח קביעה זו, באופן המצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי ( רע "א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) ). יתרה מזו, גם במישור הדין הרצוי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מוצדק. קביעתו של בית משפט השלום ברמלה, לפיה פסק דין הופך חלוט ביום נתינתו מקום שלא הוגש עליו ערעור, מעוררת קושי רב שעה שאנו עוסקים במוסד ההתיישנות, שאחת מתכליותיו הבולטות ביותר היא יצירת ודאות משפטית, באמצעות קביעת גבולות זמן ברורים, במידת האפשר (ראו רע"א 4302/16 עיריית ירושלים נ' פרידמן פסקה 12ב (16.4.2018); יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 62-61 (2015); טל חבקין התיישנות 33-21 (2014)).

10.

זאת ועוד. לא מצאתי ממש גם בטענות המבקשת ככל והן נוגעות ליישום הלכת אפרופים . בפסקה 17 לפסק הדין, ממנה מנסה המבקשת להבנות, נקבע כדלקמן:

"הנה כי כן, היתר לפיצול סעדים עוצר את מרוץ ההתיישנות כאמור, והשאלה הנשאלת היא למשך איזו תקופה יושעה מרוץ ההתיישנות: האם עד למתן פסק דינה של הערכאה הדיונית בתביעה הראשונה (כטענת משב"ש), או שמא עד למתן פסק דין חלוט בתביעה זו (כטענת המשיבים)?

אני סבורה כי כלל ההצדקות הנזכרות לעיל לעצירת מרוץ ההתיישנות במקרים בהם הותר פיצול סעדים עד להכרעה בתביעה הראשונה, יפות באותה המידה אף לאחר מתן פסק דינה של הערכאה הדיונית, ועד להפיכתו לחלוט . זאת, היות שכל עוד לא ניתן פסק דין חלוט, אין ודאות בדבר עצם הצורך בהגשת התביעה הנוספת ובדבר היקפה וטיבה. משכך, אף בשלב זה אין רבותא בסיכול תכליתו של ההיתר לפיצול סעדים באמצעות השבת מרוץ ההתיישנות למהלכו הרגיל, ובמילים אחרות, אין טעם בהגשתה של התביעה הנוספת כל עוד ה"בסיס" לה (התביעה הראשונה) אינו ניצב איתן (ראו והשוו: יצחק עמית "פיצוי מוסכם - סוגיות והיבטים" דין ודברים י 17, 21 (2018)).

לצד זאת, חשוב להדגיש כי הדברים האמורים נכונים רק ככל שתוצאתו של הערעור על פסק הדין בתביעה הראשונה אכן צפויה להיות רלוונטית לעצם ההחלטה על הגשת התביעה הנוספת ועל היקפה."

11.

הנה כי כן, האמור בסיפא של פסקה 17 אינו רלבנטי לענייננו, כפי שאכן קבע בית המשפט קמא. האמור שם מתייחס למצב בו תוצאת ההליך הראשון, לרבות הערעור עליו, אינם רלבנטיים להחלטה על הגשת התביעה הנוספת, לגביה ניתן פיצול סעדים, ועל היקפה. במקרה כזה אינה נדרשת השעיית מרוץ ההתיישנות, אגב מתן היתר לפיצול סעדים, הניתן מטעמי יעילות " לבל יתנהל דיון בסעד אשר עשוי להתייתר בעקבות הכרעה בהליך אחר " (ענין אפרופים , פסקה 13).

ודוק: גם פסק דין אשר ניתן בהסכמה, ככל פסק דין אחר, ניתן לערעור והוראות החוק אינן מבחינות בינו ובין פסק דין שניתן תוך הכרעה בפלוגתות שבין בעלי הדין (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 786 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)). הבחנה בין פסקי דין, לפי מידת סיכויי ההצלחה שלהם אפריוריות או על יסוד הנחות כאלו ואחרות, חותרת תחת תכליות הוודאות והיציבות המשפטית הנמצאות בלב מוסד ההתיישנות.

12.

למותר להוסיף, כי טענות המבקשת המתייחסות להיתר פיצול הסעדים, שניתן במסגרת פסק הדין הראשון ב-2011, אין מקומן בבקשה זו על החלטת בית המשפט קמא מיום 8.3.2020, ומכל מקום, אין בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

13.

הבקשה לרשות ערעור נדחית אפוא. המבקשת תישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 2,000 ₪.