רע"א 3338/11 עמנואל סזנה נ. קצין התגמולים/משרד הבטחון/הקריה

1.

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט ש' שוחט ) בע"ו 25972-04-10 אשר דחה את ערעורו של המבקש על החלטת הוועדה הרפואית העליונה (להלן: הוועדה או הוועדה העליונה ) מיום 9.2.2010, במסגרתה בוטלה הפגימה של הגבלה בתנועות קרסולו הימני.

הוועדה דנה בשלוש שאלות שהופנו אליה על ידי בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ד' גנות ) בפסק דינו מיום 27.1.2010 שעניינן: האם המפרק הטלוקנקלי התאחה או לא; האם למבקש תנועות קרסול מלאות או לא והאם קיומו של הכאב מקנה נכות, ואם כן, מהי שיעורה. המבקש לא השלים עם תשובותיה של הוועדה והשיג על החלטתה כאמור לפני בית המשפט המחוזי. הלה דחה את ערעורו בנימוק כי לא נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה וגם לא ברמת ההנמקה הנדרשת ממנה. באשר לטענת המבקש כי הופעל נגדו כוח בלתי סביר וכי חברי הוועדה נקטו איומים כלפיו במטרה להגיע לתוצאה שאיננה לטובתו, נקבע כי זוהי טענה עובדתית שאין מקומה להתברר במסגרת הערעור. יצוין, כי בית המשפט המחוזי כתב: "אין מחלוקת שהוועדה שמעה את המערער ואת בא כוחו...וכן עיינה ארוכות במסמכים רפואיים שהיו בתיק הרפואי של המערער, כמו גם במסמכים שהונחו על ידי בא-כוחו". בנוסף, קבע בית המשפט המחוזי, כי מועד תחילת הנכות הוא עניין שבסמכותו של קצין התגמולים ועל כן על המבקש לפנות תחילה אליו בסוגיה.

2.

בבקשה זו, המבקש אף משיג על שלוש החלטות שונות מתקופות שונות של הוועדה העליונה. האחת, מיום 13.5.2001, אשר דחתה את ערעורו על הוועדה המחוזית וזאת ללא הנמקה. השנייה, החלטתה מיום 28.7.2003, אשר לטענתו לא התייחסה לתצהירו המהווה ראיה "שמוכיחה בעליל שההחלטה לגריעת הנכות בלתי חוקית" ואף ניתנה לאחר שהופעלו עליו לחצים. השלישית, החלטתה מיום 9.2.2010 אשר הונעה לטענתו משיקולים זרים. כאמור, הוא מסתייג מהתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא. המערער מדגיש כי שגה בית המשפט עת לא מצא סתירה בין החלטת הוועדה העליונה מיום 2.8.99 לבין זו שניתנה ביום 9.2.2010 ולא פסל את הנמקת ההחלטה האחרונה.

3.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה לרבות בפסק דינו של בית משפט קמא, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות. בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי ואף בבקשת רשות ערעור זו, תוקף המבקש את ממצאיה העובדתיים של הוועדה. סעיף 12 א (א) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט – 1959 [נוסח חדש], קובע כי המבקש רשאי לערער על החלטת הוועדה העליונה לפני בית המשפט המחוזי בנקודה משפטית בלבד. נימוק זה מקבל משנה תוקף עת המבקש פונה בבקשה למתן רשות ערעור ולא בערעור בזכות. קביעת המחוקק באשר לקיומה של זכות ערעור לגבי נקודה משפטית בלבד משקפת את האופי המיוחד של ההליך דנא. קביעות עובדתיות בתיקים מעין אלו מתמקדות בדרך כלל, ואף כאן, בעניינים של רפואה (ראו רע"א 2425/11 בביאן נ' קצין התגמולים (17.11.2011)). הוועדה עמדה בחובת הנימוק שהטיל עליה בית המשפט המחוזי והלה קיבל את נימוקיה – ורשאי היה לעשות כן ולהעדיף את ממצאיה על פני אלה של המומחה מטעם המבקש. נקודה זו רלוונטית לשלוש השגותיו של המבקש על החלטות הוועדה העליונה. באשר לשתי ההשגות הראשונות, אף אין מקום לדון בהן מלכתחילה שעה שעבר חלף מועד הערעור והחלטות אלו חלוטות המה.

באשר ל"התעלמותו" לכאורה של בית המשפט המחוזי מטענתו של המבקש בדבר קיומה של סתירה בין שתי החלטות של הוועדה העליונה ממועדים שונים, אשיבנו בזאת. ראשית, לא כל אי התייחסות פירושה התעלמות שעה שאין הדבר נדרש להכרעה. שנית, המבקש לא העלה טענה זו במסגרת הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי ואין היא באה כאן אלא בגדר "הרחבת חזית". שלישית, מדובר בהפרש זמנים של 11 שנה בין ההחלטה הראשונה לאחרת, כאשר בפרק זמן זה נשתנו הנסיבות עת ביצע המבקש ניתוח בקרסולו אשר השיג את מטרתו.

לא אסתיר, כי לנוכח התייחסותו של המבקש להליכים השונים שמשתרעים על תקופת זמן ארוכה, לא קל היה להבין את מהות בקשתו. ברם, לאחר שעיינתי בה ובחומר שצורף, עולה שעם כל ההבנה למצוקתו, לא ניתן לסייע לו. כאמור, תוצאה זו מורכבת משני ראשים הנשענים על הדין הכללי והדין הפרטני להליך מעין זה. האחד, המגבלה לפיה ניתן להגיש ערעור על נקודה משפטית בלבד. האחר, כי לא ניתן להגיש במסגרת בקשת רשות ערעור על החלטה מהתקופה האחרונה הסתייגויות על החלטות שונות שניתנו לפני זמן רב שלא נידונו בדיון הרלוונטי לפני בית המשפט המחוזי.

5.

הבקשה נדחית. בנסיבות העניין ובהעדר תגובה, אין צו להוצאות.