רע"א 3340/12 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ. אי.אם.אם סוכנות לביטוח (1998) בע"

המבקשת הגישה שני הליכים כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 19.3.2012 – האחד בקשת רשות ערעור והאחֵר ערעור בזכות. לדידה, עומדת לה זכות ערעור על ההחלטה. המשיבים מצדם גורסים כי דווקא ההליך של בקשת רשות ערעור הוא הנכון והמתאים.

ראשית אציין כי ספק אם יש הצדקה להגשת שני הליכים חלופיים. ככלל, במקום שבו לבעל דין יש ספק באשר לסיווג ההחלטה, עליו להחליט מהו לשיטתו ההליך הנכון, ואם חפץ הוא לצעוד על קרקע בטוחה, יש באפשרותו להגיש בקשת רשות ערעור ולבקש להפעיל את הסמכות שבתקנות 410 או 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (ראו גם, למשל, ע"א 5260/11 בן עזר נ' א.בן עזר ובניו בע"מ (לא פורסם, 2.10.2011)).

מכל מקום, בענייננו, לאחר עיון בטענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי יש לקיים את ההליך במתווה הדיוני של בקשת רשות ערעור.

בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט של פירוק, הוּתר למבקשת להגיש תביעה שכנגד בגדרי הליך בוררות שיזמה המשיבה 1 (החברה המצויה בחדלות פירעון). עם זאת, בד-בבד עם ההכרה בזכותה של המבקשת להגיש תביעה שכנגד, עמד בית המשפט על הקושי במי מוש זכייה אפשרית בתביעה שכנגד; בהקשר זה התייחס בית המשפט לאיחור הגדול בהגשת תביעת חוב, ולכך שנוצר מצב בלתי-הפיך. בית המשפט קבע כי המבקשת "תמרנה את עצמה למצב דברים לא נוח מבחינת היכולת לממש זכיה אפשרית בתביעה שכנגד, ככל שתזכה". על חלק זה של ההחלטה – הנוגע ליכולת לממש זכייה אפשרית בתביעה שכנגד – משיגה המבקשת.

כאמור, בית המשפט המחוזי מצא כי המבקשת זכאית להגיש תביעה שכנגד בגדרי הליך הבוררות. מבחינה זו בית המשפט נעתר לבקשה העיקרית שהובאה לפניו מטעם המבקשת, "להתיר הגשת תביעה שכנגד במסגרת הליך הבוררות", וברור כי במובן זה הכרעתו של בית המשפט אינה "סוגרת" אלא להיפך, פותחת פתח להרחבת ההתדיינות בין הצדדים בהליך הבוררות, ועל כן מהווה "החלטה אחרת". אמנם, בית המשפט נדרש ל"סוגיה אחרת המסתמנת בין הצדדים" – כלשונו – שהיא סוגיית יכולת מי מוש הזכייה בתביעה שכנגד. בית המשפט עמד על הקושי שעמו צפויה המבקשת להיתקל; בית המשפט קבע כי המבקשת "תמרנה את עצמה למצב דברים לא נוח", וכי "במידה רבה נוצר מצב דברים בלתי הפיך, ובוודאי שאין הפניקס יכולה להחזיר את הגלגל לאחור, או לבוא בטענות אישיות כלפי המנהלים המיוחדים בגין חלוקת הכספים". עם זאת יש לציין כי בית המשפט לא נקט לשון קטגורית, וההליך המקדמי שלפניי אינו מתאים לקביעת מסמרות בעניין סופיות היבט זה של ההחלטה.

לאור כל האמור, באתי לכלל מסקנה כי יש לסגור את תיק ע"א 3343/12 ולהמשיך את הטיפול ברע"א 3340/12. כמובן, טענות הצדדים – לרבות בעניין השלכותיה של החלטת בית המשפט המחוזי – שמורות להם.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

המזכירות מתבקשת לתייק החלטה זו בתיק השופט (בשני ההליכים).