רע"א 3355/16 רע"א 3355/16

בקשת רשות ערעור על החלטותיו מיום 4.4.2016 של

בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד' גנות ) בת"א 53313-11-14.

רקע

1.כעולה מהחלטת בית משפט קמא, תביעת המבקשים עוסקת בשני אירועים נפרדים: הראשון – טענה בדבר התרשלות רפואית אשר גרמה נזק למבקש 1 (להלן: הקטין ); והשני – טענה בדבר דרישת תשלום שאינה כדין וסחיטת כספים שנעשתה, לכאורה, על-ידי המשיבים (להלן: העילה הכספית ).

בהחלטה מיום 28.6.2015 החליט בית משפט קמא כי שתי העילות תידונה בנפרד, כך שהעילה הנזיקית תידון ראשונה, ולאחר מכן, וללא קשר להכרעה השיפוטית בדבר קיומה של התרשלות רפואית, תידון העילה הכספית. החלטה זו ניתנה נוכח קיומה של חקירה משטרתית לבירור טענות המבקשים בתיק דנא, וטענות של תיירי מרפא נוספים, בדבר אילוצם לשלם סכומי כסף, אשר הוגדרו על ידם כסחיטה. הובהר לבעלי הדין, כי אם בתום החקירה יוחלט להגיש כתב אישום כנגד מי מהמשיבים, ימתין בית המשפט להכרעה בתיק הפלילי בטרם ידון בעילה הכספית.

2.בית משפט קמא ציין בהחלטתו כי על אף שהמבקשים לא ביקשו לערער על החלטתו לפצל את הדיון, הם המשיכו להגיש בקשות נוספות בעניין זה, ואף התעלמו מההחלטה האמורה, כשבתצהירי העדות הראשית מטעמם שהוגשו בגדר הדיון בעילה הנזיקית

בדבר הרשלנות הרפואית הם כללו גם טענות הנוגעות לעילה הכספית. על רקע האמור הגישו המשיבים בקשה לבית משפט קמא למחיקת סעיפים מתצהירי המבקשים. המשיבים טענו עוד בבקשתם, כי המבקשים הגישו חוות דעת המתייחסות לעלות צרכי הקטין בהתאם למקובל בישראל, בעוד שמקום מושבם באוקראינה, שם עלות הצרכים שונה לחלוטין.

3.בתגובתם לבקשת המשיבים טענו המבקשים כי החקירה המשטרתית בעניינם של המשיבים הסתיימה בהחלטה להמליץ על הגשת כתב אישום, ומשכך, נטען, אין מקום לפצל את הדיון ויש לדון כבר בשלב זה גם בטענות שהועלו בגדר העילה הכספית. באשר לחוות הדעת שהוגשו, טענו המבקשים כי בכוונתם לשנות את מקום מושבם.

החלטות בית משפט קמא

4.

בהחלטת בית משפט קמא מיום 4.4.2016 נקבע כי ההחלטה על פיצול הדיון עומדת בעינה ולא שונתה, בין היתר, בשל הרצון למנוע התדיינות כפולה. משכך, הורה בית המשפט על תיקון תצהירי המבקשים כך שתימחק כל טענה המתייחסת לעילה הכספית, ועל מחיקת תיקי המוצגים המתייחסים לטענה זו.

כן נקבע כי המבקשים לא נקבו במועד בו הם מתכוונים לשנות את ארץ מושבם, ואף לא צירפו כל אסמכתא המעידה על מימוש כוונתם זו. משכך, נקבע כי המשיבים פטורים מהגשת חוות דעת נגדיות לחוות הדעת המתייחסות לצרכים ולעלויות של הקטין שהגישו המבקשים, שבשלב זה הן חסרות כל ערך ראייתי.

5.באותו יום ניתנה החלטה נוספת על-ידי בית משפט קמא בבקשת המבקשים לעיין בחומרי החקירה בעניינם של המשיבים, נוכח סיום החקירה המשטרתית בעניינם. בית המשפט דחה את הבקשה, בציינו כי העילה הכספית אינה נדונה בשלב זה, וכי המבקשים יהיו רשאים להגיש בקשה זו בשנית אם וכאשר תידון עילה זו.

כלפי החלטות אלה מופנית בקשת רשות הערעור דנא.

הבקשה דנא

6.בבקשתם טוענים המבקשים כי הם הסכימו לפיצול הדיון, כך שבתחילה תישמענה הראיות בשאלת הרשלנות הרפואית, וטענת הסחטנות הכספית תידון, ככל שיהיה בכך צורך, בסיומה של החקירה המשטרתית . להסכמה זו, נטען, ניתן תוקף של החלטה על-ידי בית המשפט, והיא לא הגבילה את זכותם לטעון כי נסחטו וכי הדבר העיב על טיב הטיפול הרפואי אותו קיבל הקטין. עוד נטען כי ההחלטה בדבר פיצול הדיון פקעה זה מכבר נוכח סיום החקירה המשטרתית, וכי עם סיום החקירה אין עוד מקום להפרדה המלאכותית בין העילות השונות, ויש לדון בתביעה כמקשה אחת.

המבקשים עומדים על כך שקיים קשר בין עילות התביעה השונות, וכי לסחיטה הכספית הנטענת יש קשר ישיר לרשלנות הרפואית, הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית. מכל מקום, נטען, כי החלטת בית משפט קמא לפצל את הדיון תגרום למבקשים נזקים משמעותיים, ופוגעת בזכות הגישה שלהם לערכאות. המבקשים הדגישו כי החלטת בית המשפט למחוק סעיפים מתוך התצהירים שהגישו עומדת בניגוד להסכמות אליהן הגיעו הצדדים.

7.באשר להחלטת בית משפט קמא לפטור את המשיבים מהגשת חוות דעת נגדיות לעניין עלויות השיקום והניידות של הקטין, וזאת עוד בטרם החלה שמיעת הראיות, טענו המבקשים כי הם פירטו בתצהיריהם כי הם פועלים להעתקת מקום מושבם מאוקראינה לאחת מכמה מדינות אפשריות (ובכללן ישראל), אך הוסיפו כי המדובר בתהליך הגירה מורכב המצריך בסיס כלכלי שיאפשר זאת, ותלוי במידה רבה גם בתוצאות התביעה. מכל מקום, נטען, כי בשלב זה ובטרם שסוגיה זו התבררה בהליך הוכחות, אין מקום לקביעה כי מקום ההוצאה העתידי יהיה באוקראינה.

8.לבסוף נטען כי בית משפט קמא שגה גם בהחלטתו לדחות את בקשתם של המבקשים לעיון בחומר חקירה, וכי הוא עשה כן אך ורק בשל הפיצול המלאכותי בין עילות התביעה, שכאמור, כבר אינו רלוונטי לגישת המבקשים.

9.לסיכום, המבקשים עתרו כי אורה על ביטול החלטות בית משפט קמא, על קיום דיון מאוחד בכל חלקי התובענה, על מתן צו למשטרת ישראל למסירת חומר החקירה, ועל חיוב המשיבים בקיום ההליכים המקדמיים, תוך חיובם בהוצאות וביטול ההוצאות שהושתו על המבקשים.

לבקשת רשות הערעור צורפה גם בקשה לעיכוב ביצוע החלטות בית המשפט קמא, בטענה כי התיק קבוע להוכחות ליום 11.5.2016 וההחלטה על מחיקת סעיפים מתצהיריהם של המבקשים תשליך על יכולתם להוכיח תביעתם.

דיון והכרעה

10.לאחר העיון הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת אף מבלי להורות על הגשת תשובה.

בפתח הדברים, ראוי להבהיר כי המבקשים לא ביקשו לערער על החלטת בית משפט קמא מיום 28.6.2015 בה נקבע כי בשלב זה לא תידון העילה הכספית. החלטה זו לא הותנתה בהתקיימות אירוע כלשהו, ולא נקבע בה כי העילה הכספית תידון עם סיום החקירה המשטרתית בנושא. גם ההחלטה הנזכרת בבקשה דנא, מיום 3.11.2015, לא שינתה את ההחלטה האמורה. אמנם להחלטה זו קדמה הצהרת בא-כוח המבקשים, לפיה: "אנו חוזרים בנו מהבקשה לחזור בנו מההסכמה הדיונית בדבר פיצול הדיון, אנו מסכימים כי בראש ובראשונה ישמעו ראיות בשאלת הרשלנות רפואית, ושאלת הסחטנות הכספית הנטענת על ידינו תידון, ככל שיהיה בכך צורך, בסיומה של החקירה המשטרתית". עם זאת, בית משפט קמא לא "אימץ" הצהרה זו ולא נתן לה תוקף של החלטה כפי שטענו המבקשים, אלא אך קבע את התיק לתזכורת, והורה לצדדים לסיים את ההליכים המקדמיים. משכך, טענות המבקשים לפיהן ההחלטה בדבר פיצול הדיון "פקעה" עם סיום החקירה המשטרתית אינן מעוגנות בהחלטות בית משפט קמא, עליהן, כאמור, לא ביקשו המבקשים רשות לערער, ועל כן הן עומדות בעינן. לפיכך, לא מצאתי לדון בטענות המבקשים הנוגעות לפיצול הדיון (מבלי שיש בכך משום הבעת דעה באשר לעצם ההחלטה על הפיצול).

11.משכך, נראה כי אין גם מקום להתערבות בהחלטות בית משפט קמא בעניין מחיקת החלקים העוסקים בעילה הכספית מתצהירי המבקשים ובהחלטה לדחות את בקשתם לעיין בחומרי חקירתם של המשיבים. העילה הכספית, כאמור, תתברר בהמשך, וההחלטות הנזכרות נובעות מההחלטה על פיצול הדיון השרירה וקיימת. מכל מקום, אף אם יתברר כי לא היה מקום למחיקת חלקים אלה מתוך התצהירים כפי שטוענים המבקשים, הרי שסוגיה זו תוכל להתברר בסופו של ההליך במסגרת הערעור על פסק הדין, ככל שיוגש, אם יתברר למבקשים שמחיקת חלקי התצהירים פגעה בהם. לא מצאתי כי קיימת הצדקה להתערב בהחלטות אלה של בית משפט קמא בשלב זה.

12.לא מצאתי להתערב גם בהחלטת בית משפט קמא בדבר חוות הדעת שהוגשו מטעם המבקשים והפטור שניתן למשיבים מהגשת חוות דעת נגדיות. אכן, ניתן להרהר האם היה מקום ליתן למשיבים "פטור" מהגשת חוות דעת נגדיות. עניין זה מסור לשיקול דעת המשיבים ונתון להחלטתם: אם הם סבורים שחוות הדעת שהמבקשים הגישו אינן רלוונטיות, בידם ליטול "סיכון מחושב" ולא להציג כנגדן חוות דעת נגדיות ואין מקום לבקש "פטור" מבית המשפט, בבחינת החלטה מקדימה בעניין זה. עם זאת, רשאי בית המשפט להחליט כי ראיה מסוימת אינה רלוונטית, ועל החלטות מסוג זה בדרך כלל לא תינתן רשות ערעור, שכן אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן ושעת ההשגה עליהן היא לאחר מתן פסק הדין. מכל מקום, בענייננו אין מדובר בהחלטה סופית, שכן בית המשפט קבע כי "בשלב זה" פטורים המשיבים מהצורך להגיש חוות דעת נגדיות לעניין צרכי הקטין, וגם מבחינה זו אין מקום לעת הזו להתערב בהחלטה. בצד האמור אוסיף, כי אך מובן הוא שעל המבקשים להגיש חוות דעת המשקפות, לשיטתם, את עלויות השיקום והניידות של הקטין במקום בו הם עתידים להתגורר, שכן זה הנזק העלול להיגרם להם. אם בכוונתם להגר מאוקראינה, הרי שכוונה זו צריכה להיתמך בתשתית ראייתית מספקת, וככל שכוונה זו טרם הבשילה לתוכנית ברורה ומגובשת, נראה כי לכל הפחות, על המבקשים להגיש חוות דעת המפרטות את העלויות האמורות גם במדינה בה הם מתגוררים עתה. ברור כי בית המשפט לא יוכל לפסוק בשאלת הנזק על סמך הצהרה ערטילאית וראשונית של תובע פלוני כי בכוונתו להגר ולשנות את מקום מושבו במועד ולמדינה לא ידועים (מהבקשה עולה כי המבקשים אינם יודעים לאיזו מדינה מבין כמה מדינות אפשריות בכוונתם להגר, אם בכלל). לסיכום עניין זה: העיקר הוא שבשלב זה אין מקום ליתן רשות ערעור ביחס להחלטה שעניינה הרלוונטיות של חוות הדעת מטעם המבקשים והסוגיות הנגזרות מכך. לאחר מתן פסק הדין ניתן יהיה לשוב ולבחון את הנושא, ככל שיוסיף ויהיה אקטואלי, ואז ייעשה הדבר לרקע מכלול הראיות והתמונה השלמה כפי שתתברר.

13.בשולי הדברים אציין, כי לבקשת רשות הערעור לא צורף כל החומר שאמור להיות מצורף אליה, כמו הבקשה שהגישו המשיבים לבית משפט קמא ותשובת המבקשים לבקשה זו. זאת בניגוד לחובה לצרף את כל כתבי בי-הדין שהוגשו בערכאה הדיונית (ראו למשל בר"ם 3903/07 ג'יאן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה נתניה

(5.9.2007)). אין לצפות שבית המשפט יתור בעצמו אחר מסמכים אלה, גם אם טכנית יש כיום בידו האפשרות לעשות כן (ואף זאת לא בכל המקרים). חובה זו מתגברת כאשר מתבקש גם עיכוב ביצוע, דהיינו – סעד האמור להינתן בדחיפות יחסית.

סוף דבר: הבקשה נדחית. משכך, אין צורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע. משלא התבקשה תגובה, לא ייעשה צו להוצאות.