רע"א 3355/99 מונטיה נקוי חול וצביעה (1996) בע"מ נ. טייפון בע"מ

1.המשיבה מס' 1 (להלן - "טייפון") התקשרה עם חברת החשמל בהסכם לביצוע עבודות בתחנת הכוח בחדרה. במסגרת הפרוייקט התקשרה המבקשת (להלן - "מונטיה") עם טייפון, כקבלן משנה לביצוע עבודות במסגרת הפרוייקט הנזכר. טייפון נקלעה לקשיים ובית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ב' גילאור) אישר הסדר נושים, שהמשיב מס' 2 (להלן - "הנאמן") הוא הנאמן שלו. בעקבות חילוקי דעות בין מונטיה לבין המשיבים התקשרה טייפון, ביום 18.4.99, עם חברת נמיר בניה ושיכון בע"מ (להלן - "נמיר") בהסכם שבו נקבע שנמיר תבצע את יתרת העבודות כקבלן משנה במקום מונטיה. נקבע בהסכם כי לוח הזמנים לביצוע הוא עד 30.6.99.

הנאמן הגיש בקשה לבית המשפט המחוזי לאשר את ההתקשרות עם נמיר ואילו מונטיה ביקשה להתיר לה לפנות לבית משפט מוסמך בבקשה לצו מניעה נגד מסירת העבודות לנמיר. בית המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 9.5.99, דן בבקשות - וכן בבקשות נוספות שאינן צריכות לעניננו - והחליט לאשר את ההתקשרות עם חברת נמיר. את בקשת מונטיה דחה. בבקשתה, שהוגשה לבית משפט זה ביום 20.5.99, ביקשה מונטיה להרשות לה לערער על ההחלטה. כמו כן הגישה בקשה לסעד זמני בערעור לפיו לא ימסרו המשיבים את העבודות לאחרים ואף לא יבצעו אותן בעצמם.

כפי שמתברר הגישה מונטיה, כנראה ביום 19.5.99 בשעות אחר הצהרים, לבית המשפט המחוזי בחיפה, בקשה לעכב את הביצוע, שנדחתה בהחלטה מיום 23.5.99. בעקבות ההחלטה הגישה מונטיה גם בקשה לעכב את הביצוע. המשיבים נצטוו להשיב על שתי הבקשות האחרונות וכך עשו. מונטיה השיבה על תשובת המשיבים.

2.עינינו הרואות כי ההתקשרות בין טייפון לבין חברת נמיר ראשיתה בהסכם מיום 18.4.99, אשר העיון בו מראה כי נמיר היתה אמורה להתחיל בביצוע העבודות מיד ולסיימן עד 30.6.99 (עם אפשרות להאריך את המועד). דהיינו, מתחילתו של ההסכם ועד היום שבו דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לעכב את הביצוע - 23.5.99 - חלפה כמחצית התקופה שבמהלכה היתה נמיר אמורה לבצע את העבודות. עובדה זאת עמדה, כנראה, ביסוד החלטת בית המשפט המחוזי שקבע כי בשל חלוף הזמן "עיכוב ביצוע עלול לפגוע באופן מהותי במשיבים כשהתקשרו עם חב' נמיר".

לדעתי שיקול זה מכריע את הכף לחובתה של מונטיה, הן לענין בקשתה להרשות לה לערער והן לענין בקשתה לסעד זמני ולענין עיכוב הביצוע. עוד ייאמר כי מונטיה לא צירפה את נמיר - הצפויה להיות הנפגעת העיקרית מהענות לבקשותיה של מונטיה - כמשיבה בהליכים השונים שבהם נקטה. כמו כן לא פירטה מונטיה בבקשתה לסעד זמני ובבקשתה לעיכוב ביצוע מהו הנזק העלול להגרם לה בשלב זה לעומת הנזק הצפוי לנמיר, לטייפון ולנושים הכלולים בהסדר, כך שחסרה התשתית העובדתית הדרושה להחלטה.

3.לפיכך אני דוחה את הבקשה להרשות ערעור. ממילא נדחות הבקשות לסעד זמני ולעיכוב הביצוע.

מונטיה תשלם למשיבים את הוצאותיהם בסך 10,000 ש"ח.